ערב יום-כיפור באורגון. אני מתקשר למייקל: "שמע, אתה חייב לבוא. אתה עשירי – ואתה משלים את המניין לכל נדרי". – "אני בא, ראביי, אל תדאג. זה סגור", משיב מייקל. יש לנו מניין. מייקל בא. נשמתי לרווחה.
הערב יורד. אנחנו תשעה יהודים בבית חב"ד ביוג'ין, אורגון. השמש כבר שוקעת. איפה מייקל? הוא הרי הבטיח לבוא. איפה הוא?!
כשהבנתי שמניין לא יהיה, כמעט ופרצתי בבכי. יום כיפור בלי מניין? איכשהו בלעתי את הגוש שחנק את גרוני, והתחלתי לזמר את תפילת "כל נדרי" עם שמונת היהודים שבאו. שיהיה בריא, מייקל. חשבתי עליו במשך יום-הכיפורים כולו, כי גם לשחרית ולנעילה הוא לא הגיע.
במוצאי הצום ישבנו לארוחה, ומי נכנס? ניחשתם נכון… מייקל! "ראביי, אני מבקש שתסלח לי… באמת, אתה חייב להבין אותי. כבר התלבשתי והתכוננתי לצאת לעבר בית חב"ד, ופתאום נזכרתי שהלילה חל יום-ההולדת של החברה שלי. רצתי לחנות, קניתי לה עוגה, קישטתי בנרות – וסידרתי לה יום הולדת שמח".
קשה לתאר מה עבר עליי באותו הרגע. מילא שלא באת למניין, אבל אתה לא מתבייש לספר לי מה עשית במקום זה?! במקום להיות איתנו בליל כיפור, חגגת יום-הולדת לחברה הגויה שלך? ומה שליח של הרבי אמור לעשות במצב כזה, לכעוס ולצעוק? זה לא יעזור, וזה גם לא אנחנו. אני לא השוטר של אלוקים. קמתי וחיבקתי אותו. "מייקל ידידי, יום כיפור כבר עבר. זו היסטוריה. בוא נעשה עסק: תבוא אלינו לסוכה בסוכות. נברך על לולב ואתרוג, ונחגוג בסוכה".
"סגור. אני בא", הוא אומר.
ביום הראשון של החג, אנו יושבים בסוכה עם מייקל וסטודנטים יהודים. בחוץ לארץ חוגגים את הסוכות יומיים, ורק לאחריהם מתחיל חול המועד, ומאחר שבחג מותר לבשל (אם משאירים אש דולקת מערב החג), התנור החשמלי במטבח בית חב"ד דלק כל החג.
"תודה על הארוחה", אומר מייקל. "אני הולך להביא את המעיל שלי מהמטבח".
לפני שהוא עוזב, מציץ מייקל לתוך הסוכה ופולט: "דרך אגב, ראיתי ששכחתם לכבות את התנור במטבח, אז כיביתי אותו".
"מה אמרת? כיבית את התנור?!" אני נזעק. "איך נבשל לחג השני?"
"אוי, עשיתי משהו לא בסדר?" שואל מייקל.
"לא, לא, הכול בסדר גמור. שיהיה חג שמח", אני נאנק. "תבוא גם לשמחת-תורה".
בשמחת תורה מייקל הגיע, ואם הייתם רואים איך רקד עם ספר התורה – הייתם בטוחים שיש מאחוריו מינימום עשר שנות לימוד אינטנסיביות בישיבה. איזו שמחה, איזו התלהבות, איזה חיבור מדהים לתורה. כשעצרנו לנוח בין ההקפות, שאל אחד הסטודנטים את מייקל: "תגיד, מה הקשר שלך לכל העניין?"
מייקל הרים כוסית לחיים, ואמר: "כשהייתי ילד, הוריי סיפרו לי רבות על השואה. כל מה שידעתי על יהודים זה שיש להם כובע וזקן, והנאצים שנאו אותם והתעללו בהם. עברו שנים, ויום אחד הגיע ראביי אסי לעיר, וגם הוא – עם זקן וכובע שחור. כשפגשתי אותו החלטתי שאעזור לראביי הזה ואתמוך בבית חב"ד. זאת הנקמה שלי בנאצים".
שמעתי את המילים הללו, ונמלאתי שמחה על שלא כעסתי על מייקל במוצאי יום-כיפור, וגם לא בעיצומו של חג הסוכות.
הרב אסי שפיגל הוא מרצה ליהדות וחסידות, ולשעבר שליח חב"ד באורגון, ארצות הברית.
