בשיווק המודרני משתדלים לדבר בססמאות ולגרום לאנשים לחשוב בססמאות במקום היגיון. התדמית חשובה יותר מן התוכן ולאריזה יש יותר משקל מהמוצר. אבל לפעמים צריך פתוח את הססמאות ולגלות מה יש מאחוריהן.
בימים אלה של ערב יום העצמאות ולאחריו אנו צפויים לשמוע הרבה את הביטוי 'אנטי ציונים', בהתייחסות ליהודים חרדים. ההמונים ובני-הנוער יחזרו על הקלישאות, ואיש לא נינסה לחשוב על מהות העניין. אולי דווקא משום כך מן הראוי לדון בדברים לגופם.
סילוף מכוון
בימינו, השימוש במונח 'ציונים' ו'אנטי ציונים' הוא דמגוגיה ריקה, ממש כמו 'מחנה השלום' ו'אויבי השלום'. וכי יש מישהו שאיננו בעד השלום? הלוא כל הוויכוח הוא, אם דרך הוויתורים והנסיגות תביא את השלום, או שמא דווקא על- ידי כך תגבר סכנת המלחמה. אך זהו אמצעי תעמולה יעיל ללא ספק.
כך גם השימוש במושג 'ציונות'. שאלו היום אזרח ישראלי מצוי מהי ציונות, ותקבלו תשובות שמשמעותן בעצם – אזרחות טובה. ציונות בשפת ימינו פירושה – לשמור על ארץ-ישראל נקייה, להיות אזרח ישר והגון, לא לקטוף פרחי-בר מוגנים וכו' וכו'. עכשיו תבינו את עוצמת הסילוף, או בעצם ההסתה, כאשר מדביקים לציבור גדול בישראל את הביטוי 'אנטי ציונים'. כך נוטעים תחושה, שהציבור הזה הוא 'אוייב העם'.
מי מכיר כיום את הוויכוח האמיתי שהתחולל לפני למעלה משמונים שנה בשאלת הציונות. אז לא דובר כלל בתשלום מיסים ובנטיעת עצים. על הפרק עמדה שאלת מהותו של עם-ישראל – אם הוא עם ככל העמים או עם שייחודו בדתו ובתורתו. אבות הציונות שאפו לשנות את מהותו של העם היהודי וליצור כאן 'יהודי חדש' – יהודי חילוני, שזהותו היהודית מנותקת מהדת ונשענת על מרכיבים לאומיים בלבד.
האם זה פלא שרבים וטובים התנגדו לציונות שכזאת? הללו ראו את הסכנה, שבמסווה האהבה לציון יספגו המוני בית-ישראל את היסודות החילוניים והאנטי-דתיים. הם לא התנגדו לציונות במובן של אהבה לארץ-ישראל; הם התנגדו לחילוניות, להמרת התורה ברעיונות לאומיים, להעמדת חלום המדינה במקום תקוות הגאולה.
מדינה יהודית
השימוש כיום במושגים השייכים לתקופה ההיא – אינו הגון. הציבור הדתי והחרדי כואב כיום יותר מכל ציבור אחר את מסירת חבלי ארץ-ישראל לידי זרים. אם רוצים לשחק בדמגוגיה, יכולים לטעון שדווקא הם 'ציונים' יותר מאחרים, הששים ושמחים על מסירת חברון לערבים.
מן הראוי לחדול מלהשתמש במונחים אלה, שנועדו מלכתחילה להטעות את הבריות. יש כאן ויכוח אמיתי, אבל זה אינו ויכוח בין 'ציונים' ל'אנטי ציונים'. הוויכוח הוא על דמותה של מדינת ישראל – שהיא עובדה קיימת והכול רוצים בהצלחתה. האם התורה או הבג"צ צריכים להיות החוקה של המדינה? האם זו צריכה להיות מדינה יהודית או 'מדינת כל אזרחיה'?
מדינת ישראל עדיין היא שרויה בעיצומו של מאבק רוחני על אופיה, ובמקביל היא עדיין נתונה לסכנות קיומיות ולאיומי השמדה. אנו מאמינים שיש קשר בין הדברים. ככל שתהיה זו מדינה יהודית יותר, המבוססת על ערכי התורה והמצוות, כן יתקיימו הבטחות הקב"ה בתורתו: "ונתתי שלום בארץ… ואולך אתכם קוממיות". והעיקר, שתהיה זו הכנה לגאולה האמיתית – הגאולה על-ידי משיח-צדקנו.
