עם ישראל חי

בדומה לבלעם, הייתה שאיפתם של הקומוניסטים לעקור את העולם הישן המתנהל על-פי המוסר המסורתי, השאוב במידה זו או אחרת מהתורה, ולהחליפו בעולם חדש בו זהים חיי אדם למחירו של כדור אקדח...
במרכז פרשתנו, פרשת בלק, עומדים שנים מרשעי אמות העולם, בלק ובלעם. כל אחד מהם חושף את משנתו למלחמת חורמה בעם ישראל: בלק עושה זאת בהזמנתו לבלעם לבוא ולקלל את "עם יצא ממצרים", ואילו בלעם חוזר על דברי בלק אלו בבקשו רשות מהקב"ה ללכת ולקלל את העם.
 
כידוע, ישנם שינויי לשון בין דברי בלק לדברי בלעם. גדול פרשני המקרא רש"י נוקט בגישה, כי סגנון דיבורו של בלעם מעיד על שנאתו התהומית של בלעם לעם ישראל, הקשה אף מזו של בלק.
 
אכן, הדבר מוכח מעצם התנהגותו של בלעם. שכן, בלק מלך מואב פחד שארצו עומדת להיכבש ע"י בני ישראל ולכן היה היגיון כלשהו בבקשתו לקללם. בעוד בלעם שהיה נביא, בוודאי ידע כי הקב"ה אסר זאת במפורש: "לא תצור את מואב ואת תגר בם מלחמה", ולמרות זאת, איננו מגלה זאת לבלק, אלא שואף לנצל את טעותו זו על-מנת לממש את בקשתו ולקלל את ישראל. מכאן, ששנאת ישראל של בלעם הינה מעל לטעם ודעת, ובכך היא קשה יותר משל בלק ששנאתו באה מתוך סיבה מפורשת.
 
בחסידות מבואר כי בלעם מייצג את ה'עבודה זרה' בהתגלמותה. שכן, בלק איננו מכיר כלל באמת האלוקית. לעומתו, בלעם יודע ומודיע כי איננו יכול לעשות "קטנה או גדולה" ללא הקב"ה, וגם יודע כי עם ישראל הם בניו האהובים. ובכל זאת, נשאר הוא בכל גדרי העבודה זרה: "עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה".
 
מכאן נסיק כי תכונות אלה, של בלעם, המבטאות גישה כי הנברא יכול להיות נפרד מאלוקים, בעל–בית על עצמו, כאשר "האגו" הינו מעל המוסר והצדק האלוקיים, ומסוגל אף לנצל (כביכול) את הקב"ה למילוי תאוותיו. אלא שעצם מציאותו של עם ה' – תלמידיו של אברהם אבינו, המייצגים אחדות הבריאה עם בוראה באופן של אהבה וביטול – בעולם, סותרת לתזה זו של בלעם, וממילא מוכרח הוא לחפש תואנות על-מנת "וגירשתיו – מן העולם", ח"ו.
 
למעשה, לא די בכך שהקב"ה סיכל את מזימותיו של בלעם, אלא הוא ביטל לגמרי את יסוד העבודה זרה שבו על-ידי כך שהפך את קללותיו לברכות נעלות. ואחרי שהתבטל הקיום הרוחני של בלעם, לא נותר אלא לשלול גם את קיומו הגשמי: "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב". זאת לא עשה הקב"ה בדרך ניסית, אלא דווקא בני ישראל ודווקא בדרך הטבע. בכך הושלם הנצחון על בלעם ושיטתו – הן במישור הרוחני והן במישור הגשמי.
 
השבוע אנו חוגגים את יום גאולתו של הרבי יוסף יצחק שניאורסון זצ"ל, מהמאסר בידי השלטון הקומוניסטי. בדומה לבלעם, הייתה שאיפתם של הקומוניסטים לעקור את העולם הישן המתנהל על-פי המוסר המסורתי, השאוב במידה זו או אחרת מהתורה, ולהחליפו בעולם חדש בו זהים חיי אדם למחירו של כדור אקדח. עמידתו האיתנה של הרבי מול כל האיומים וההתעללויות מצד חוקריו, ומעל לכל – גאולתו הניסית, היוו נקודת הכרעה בוויכוח בין שתי האידאולוגיות.
 
אמנם המשטר לא התפורר מיד, ואף לא נפגע כלפי חוץ, ממש כפי שהעבודה זרה לא התבטלה עם הריגתו של בלעם. אפילו מדיניות השלטונות לדכא את חיי הדת ולהשליך לכלא את מתנגדיו ואף כל מי שהלשינו עליו – יהודים ואינם-יהודים – לא פסקה. אך כדברי החסידים שהיו ברוסיה באותם ימים, פחתה מאוד חוצפתו של המשטר הקומוניסטי. הם למדו פתאום כי יש מגבלה אף לכוח המקודש על-ידם – כוחו של מטורף המחזיק באקדח. הם הפנימו את מה שהבין בלעם: את הקב"ה אי אפשר לנצח.
 
הרב ד"ר אלכס וקסלר, הוא מרצה לפיסיקה במכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון.