"כל עוד לא אבין מה אני עושה, ולמה אני עושה, אני פשוט לא אעשה…". משפט "מחוזי" בסגנון זה או אחר, אנו שומעים – מכל רמות האינטליגנציה – כתגובה על נסיון שכנוע לקיים מצווה כל שהיא. גם מאלו שכן מקיימים מצוות אפשר לשמוע לפעמים כי הם עושים זאת בגלל "ההרגשה הטובה", והשאלה העקרונית היא: האם יש בכלל מקום להסברים מדוע ולמה יש לקיים מצוות?
השכל מפריע?
שאלה זו מקבלת תוקף יתר בדברי חכמינו ז"ל על הפסוק הראשון של פרשתיו: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – 'ואלה' מוסיף על הראשונים (- על עשרת הדברות הכתובות בפרשת יתרו), מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני.
כלומר : כשם שהדברים שנאמרו במתן תורה – עשרת-הדברות, הם "תורה משמים" ואנו מקיימים אותם אך ורק משום שכך אמר ה', כך יש לקיים אף את שאר המצוות. במילים אחרות: כשם שאת את המצות (דברות) המובנות בשכל, כמו 'לא תגנוב', אנו מקיימים לא מפני הבנתינו הרציונלית, אלא משום שזהו ציוויו של הבורא. כך המצוות שבפרשת משפטים – מצוות שבין אדם לחברו, דיני פגיעה חברתית או ציבורית וכדומה, שהן מצוות שכליות אנושיות – יש לקיים אך ורק משום שהן מצוותיו של ה'.
על "תכסיסי היצר" מספרים לנו חז"ל במסכת שבת: "כך אומנתו של יצר-הרע, היום אומר לו (לאדם) עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך…" ומסבירה תורת החסידות : יצר-הרע, אינו דוחף את האדם לעבור עבירה שכן יודע הוא שהלה לא ישמע לו. הוא מנסה "רק" להפריד בין ה"מֶצָוֶה" (הקב"ה) ובין ה"מֶצוּוֶה" (היהודי) בטענה שאין טעם בקיום מצוות ללא הבנה, ממש כמו 'רובוט'. אדם ההולך-שבי אחרי דברי היצר גורם לכך שהסיבה לקיום המצוות היא שכלו והבנתו, במקום שיהיה זה הקב"ה! זאת באה פרשתנו להבהיר, שגם את ה"משפטים" – המצוות השכליות, חייבים אנו לקיים אך ורק בגלל היותם ציווי של הקב"ה.
אם אכן כך הם פני הדברים, מובן, שאין מקום להתערבות שכלית כל-שהיא, שהרי קיום המצוות הוא דווקא על בסיס האמונה וקבלת העול.
ניתן להבין
אך בהתבוננות לעומק הדברים נראה שרצון הבורא הוא דווקא שכן נבין:
המצוות כולן נחלקות לשלוש: א. מצוות המובנות בשכל – "משפטים", אותן היינו יודעים שיש לקיים גם ללא ציווי ה'. ב. מצוות שללא ציווי ה' לא היינו יודעים עליהם, אך לאחר שצוונו לקיימן הם נתפסות גם בשכל האנושי. מצוות אלו נקראות בשם : "עדות". ג. אותן המצוות שאין להן שום הסבר וסיבה, ועל כן שמן הוא: "חוקים".
מעצם העובדה שהבורא נתן לנו מצוות הניתנות להבנה שכלית – טוענת תורת החסידות – הרי שכך הוא רצונו : שנבין אותן, שאם לא כן, לשם מה הן ניתנות להבנה? ואף מעלה יתרה בכך שעבודתו של היהודי לא תהא כשל 'רובוט', אלא הוא יעבוד את ה' גם בשכלו.
אלא שכאן מגיע גם ה"אבל" הגדול: אבל אין זאת אומרת שהשכל הוא-הוא הסיבה לקיום המצוה, אלא שזו תלויה ברצונו של הבורא ולא בשכלו של הנברא!
במילים אחרות: רצונו של נותן התורה הוא שמצוות מסויימות נקיימן גם עם השכל (או הרגש וכדומה), והיות שכך הוא רצונו הרי שבקיימנו את המצוות השכליות ללא הבנה – אף שקיימנו את המצווה – עדיין יורגש חסרון בשלמותה, שכן החסרנו את תלקו של השכל.
האמונה כבסיס
אמנם, בדרך זו קיים חשש כבד ששכלו המוגבל של האדם יטעהו ויורהו שלא כדין, אלא שלכך כבר דאג הקב"ה והביא את סדר הדברים בתורה לעזרתנו.
פרשת משפטים מקומה מיד לאחר פרשת יתרו בה סופר על מתן תורה. בזמן מתן תורה, שעה שירד ה' על הר סיני והתגלה לבני-ישראל, היה העם במצב של התבטלות גמורה אליו, והתבטלות זו הביאה לאמונה "טוטלית" בה' ובתורתו. רק לאחר הקדמה שכזו ניתן היה לגשת להבנת המצוות.
במילים פשוטות: כדי לשתף את השכל בהבנת והסברת קיום המצוות, חייבת לבא הקדמה של אמונה, שתבטיח שלא ניטה מהדרך.
לסכום: מעלה גדולה היא להבין את אותם מצוות הניתנות להבנה, שכן בכך עובדים אנו את ה' בפנימיות יותר – גם בשכלנו, אך הבנה זו טובה היא רק לאחר בסיס האמונה, המבטיח שקיום המצוה יהיה אך ורק משום שכך ציווה הקב"ה.
