חמש יממות שכב הרב יאיר כָּלֵב במחלקת טיפול נמרץ ב'תל השומר', כשהוא מחוסר הכרה, מחובר למכונת לב ריאה. קודם לכן עבר ניתוח במהלכו בוצעו לו חמישה מעקפים, ואחרי שוֹק לבבי שבעקבותיו התדרדר למצב קריטי שהוגדר על ידי הרופאים 'מוות קליני'.
פתאום הוא פקח את עיניו. מחובר עדיין לצינורות, מוקף ברופאים חמורי סבר, הביט הרב כלב נכחו והרגיש כי זכה בחייו מחדש. הכול מסביב צפצף ורחש, אבל הוא עצמו חש שלווה קסומה, "כאילו אני שוכב וטובל בתוך קערה אין סופית של חסד, שבכוחו לפוגג ולהמתיק ברכוּת כל עניין של דינים וגבורות".
כעבור זמן מה שוחרר לביתו. אז החלה בחייו תקופה לא פשוטה של תהליך שיקומי ארוך ותובעני. האיש שקודם לכן היה רגיל להתרוצץ מבוקר עד לילה, מקצה אחד של הארץ לקצה השני – למסור שיעורים, לשיר ולנגן – מצא עצמו לפתע מוגבל פיזית, כמעט כמו ילד קטן הלומד לצעוד על רגליו.
משבר נפשי גדול התקרב אליו כמו נחשול ענק בים סוער ואיים להטביעו. לפתע קלט כי עליו להפעיל על עצמו את כל אותן הטכניקות שעליהן הוא מרצה ב-25 השנים האחרונות, טכניקות שהכותרת הראשית שלהן היא, "עזרה ראשונה נפשית על פי ה'תניא'".
"נו, נראה אותך גיבור כעת", אמר לעצמו. "נראה איך אתה מצליח להתרומם מהמקום הזה. קם, מתלבש, עושה הליכה, מייצר מוטיבציה, חי!".
והוא עשה זאת.
כיום, כארבע שנים וחצי אחרי, חזר הרב כלב לכבוש את הארץ בשיעוריו השואבים אליהם אלפים, מכל הרמות האינטלקטואליות וממנעד רחב מאוד של דרגות בשמירת תורה ומצוות. בשיעורים שלו אפשר למצוא חובשי כיפות שחורות לצד צעירים עונדי עגילים, אנשי אקדמיה היושבים כתף אל כתף עם פשוטי עם.
הוא מלמד את ספרו הגדול של רבי שניאור זלמן מליאדי, ספר ה'תניא', אך מעניק לדברים אינטרפרטציה עכשווית, בשפה מדוברת מאוד. כך, למשל, את המילים "רחמנא ליבא בעי" הוא מתרגם ל"הכי חשוב זאת הכֵּנות", ואת המושג הרווח "עבודת ה'", הוא מפרש, "חינוך עצמי של האדם". זה לא בא 'בִּמקום', אלא כתוספת. כפרשנות.
"אני לא מלמד 'תניא' בסגנון למדני, אלא בסגנון של 'ילקוט עצות מעשיות לעזרה ראשונה נפשית'", הוא אומר, נותן בנו את מבטו הישיר, הכובש.
מדוע 'עזרה ראשונה'? משום שלדבריו, זה מה שדרוש היום. "עם ישראל נמצא בתחושת חסר אדירה. יש מועקה באוויר. היצר הרע משכנע כל אחד ואחד כאילו הוא היחיד שמסובך בחייו הרוחניים. מה שאני משתדל לעשות דרך התכנים של ה'תניא' הוא, דבר ראשון להרגיע. להסביר את דברי המחבר לפיהם לכל יהודי יש שתי נפשות – 'נפש אלוקית' ו'נפש בהמית' – והקונפליקט ביניהן הוא נורמלי ולגיטימי. וכשעושים סדר בדברים ומתעודדים, אפשר להתרומם מעל סבך המצב ולהיכנס להיכל המלך".
לא הולך בתלם
אבל הסיפור האישי של הרב כלב לא מתחיל במוות הקליני אותו חווה לפני כארבע שנים וחצי ואפילו לא בשיעורים הנהדרים שהוא מוסר כבר חצי יובל, אלא בשנת תשט"ז, בחולון, שם נולד כשלישי והקטן מבין שלושה אחים.
שם המשפחה המיוחד שלו, כשמו של אחד משני המרגלים שלא חטאו, חוזר כמה מאות שנים לאחור, אל יהדות ספרד של תור הזהב. לאחר הגירוש, בשנת רנ"ב, נדדו אבות אבותיו לאיטליה ומשם לבולגריה. בשנת תש"ו עלה ארצה אביו, באוניית מעפילים.
ברשותו של הרב כלב מצויים צילומים משפחתיים של עד חמישה דורות לאחור. בהם אפשר לראות סבתא בכיסוי ראש מוקפד וגברים עם זקן ופאות. אבל השנים החולפות והסביבה עשו את שלהן. אביו גדל כבר אל תוך המציאות הבולגרית הנודעת, זו המנותקת ממסורת ישראל. כשהגיע האב לארץ, בגיל 22, נתפס על ידי הבריטים והוחזק שנה במחנה המעצר בעתלית. שם, אגב, הקים בית ספר.
לפני שנים מספר נסע הרב כלב למסור הרצאה ביהדות באחת מערי בולגריה. כ-200 יהודים מקומיים, קורבנותיה של תלישות ארוכת שנים מיהדות, ישבו מולו והאזינו לו בשקיקה. הוא דיבר אליהם עברית ושליח חב"ד בסופיה תרגם אותו סימולטנית לבולגרית. בסוף ההרצאה ניגש אליו אחד המשתתפים והציג את עצמו בשם המשפחה כלב. "האם אנחנו קרובי משפחה?", שאל בעיניים נוצצות. "כנראה שכן", השיב לו הרב כלב, נרגש לא פחות.
התרגשות גדולה עוד יותר נכונה לו כשהצליח לאתר את כתובת הבית שבו גדל והתגורר אביו. על הבית הישן התנוסס שלט שהודיע כי הוא "מיועד להריסה". הרב כלב הספיק לצלם אותו, רגע לפני.
מהצד של אימו, "זה כבר סיפור אחר לגמרי", הוא אומר. האם נולדה בוורשה, במשפחה חרדית שחציה חסידית וחציה ליטאית. "סבי וסבתי היו בני דודים", הוא מספר. "סבא נולד לאב חסיד מצ'חנוביץ ואילו סבתא הייתה בתו של גביר ליטאי, שלא היה אלא אחיו של החסיד מצ'חנוביץ. אימא ושני הוריה עלו ארצה כשנתיים לפני פרוץ השואה, וכך ניצלו חייהם. כל יתר בני המשפחה נספו למרבה הצער על אדמת פולין".
הבית שבו גדל בחולון לא התנהל כבית דתי ובכל זאת אמו העבירה לו ולאחיו, כמבלי משים, את "הנקודה היהודית", כהגדרתו. "היא הייתה מספרת לי איך סבא שלה, שהיה רב וגם שוחט ומוהל, היה לומד בלילות גמרא, במנגינה ערֵבה. היא גם הייתה מדליקה בכל ערב שבת נרות במטבח. אלה היו רגעים של חסד שבמהלכם שרתה על הבית אווירת קדושה מעודנת. אני זוכר כיצד לא פעם הייתה אימא פורצת בבכי בשעת הדלקת הנרות. באחת הפעמים שאלתי אותה מדוע היא בוכה, והיא ענתה לי שזה מחזיר אותה לבית אימהּ, אליה הייתה קשורה בקשר אמיץ מאוד".
הוא גדל בבית מהוגן, בשכונת תל גיבורים בחולון. הוריו תלו בו תקוות גדולות, אבל הוא סירב לצעוד בתלם. מגיל צעיר מאוד היה עוזב את הכיתה בבית הספר ומחפש עיסוקים אחרים. כשבגר קצת החל לבלות בחברתם של טיפוסים שונים, בהם גם עלובי חיים שבאו לשפוך את לבם לפניו. "היה לנו איזה צריף בחצר מאחורי הבית, והם היו באים לשם", הוא נזכר. "כבר אז התעניינתי יותר בבני אדם ופחות במסגרות ובפורמליות. הייתי יושב ומאזין לחבר'ה, משוחח עם 'התינוק' שבכל אחד ואחד מהם".
סוג של 'ליצן חצר'
מגיל צעיר מאוד גילה משיכה עזה למוזיקה, משיכה שאף קיבלה ביטוי מעשי בזכות שכן שבביתו היו פסנתר, מפוחית וחלילית. הנער הצעיר, חסר המנוחה, החל לנגן בכל הכלים הללו – לא מתוך תווים, אלא על פי שמיעה בלבד – והוכיח יכולת טובה. מעת לעת היה נוטל לידיו גם גיטרה של אחיו הגדול, ופורט על מיתריה.
הביקורתיות החריפה שאפיינה אותו ומזגו האישי האנטי ממסדי, הולידו בקרבו אכזבה מהחברה שסבבה אותו. ספרי הפילוסופיה שהרבה לקרוא באותן שנים העצימו תחושה זו. "התהלכתי בעולם עם תחושה מתמדת של נביא זעם. זה הביא אותי להתחבטות עמוקה מאוד בשאלות קיומיות", הוא אומר.
יום אחד נפל לידיו ספר 'מורה נבוכים' של הרמב"ם. "עוד לא הבנתי אז כמעט כלום ממה שקראתי, אבל די היה במעט שכן הבנתי כדי לחטוף הלם. הרגשתי שאני נוגע במשהו אמיתי, שהרמב"ם – בשונה מהפילוסופים שהכרתי עד אז – גם מתכוון למה שהוא כותב. שתוכו כברו. אלה לא היו סתם מילים ערטילאיות, אלא תכנית עבודה מעשית. חשתי מחויב לדברים".
הקריאה העיונית ב'מורה נבוכים' הצליחה בהדרגה לפזר גם חלק מערפל המבוכה שלו. "יום אחד אמרתי לעצמי, 'רק אתה יכול לרפא את עצמך. רק
אתה מסוגל לגלות את הכוחות הגלומים בך'. ואז, בלי לדעת אפילו שאני – מה שנקרא – 'חוזר בתשובה', התחלתי בתהליך של שיבה אל המקורות. יצרתי לעצמי 'בית ספר' אישי, פנימי, שבו אני גם המורה וגם התלמיד".
כחלק מהתפיסה החדשה שלו את רעיון החיים, החל ללמוד תזמור וניצוח. "הבנתי שאני חייב להפסיק להתפזר. שאם אני רוצה להשיג משהו בחיים, עליי להתמקד", הוא אומר.
הכישורים הטבעיים, הנגינה על מספר כלים מגיל צעיר, והלימודים המקצועיים הקשים – "באותם ימים למדתי והתאמנתי כ-16 שעות ביממה" – עשו את שלהם. הוא טיפס גבוה ומהר, ובשנת תש"מ, כשמלאו 90 שנה לייסוד העיר רחובות, התמנה למנהל המוזיקלי של מחזמר רב משתתפים שהעלתה העירייה ושהופיע על במות במשך שנה. בשבילו זה היה רגע של שיא מקצועי בחיים; בעבור הוריו אלה היו רגעים ראשונים של נחת מהבן המרדן שסוף סוף התמסד והחל לעשות עם עצמו משהו…
בעקבות ההצלחה, ניבאו לו הכול גדולות.
אבל דווקא שם, על פסגת ההצלחה, חש לפתע ברמייה שהוא עושה בנפשו. "ככל שהוספתי להתעמק ברמב"ם, כך גברה בי ההבנה שאי אפשר עוד להיות גם וגם", הוא אומר, "גם לחיות בעולם השקר וגם לדבוק באמת. תפסתי שאני סוג של 'ליצן חצר' בחברה מקולקלת, ושהמשימה האמיתית שלי היא – להיות יהודי".
הוא הכיר רב תימני ברחובות, עמו החל ללמוד גמרא, משניות ומדרשים. "אהבתי את התימנים הזקנים ועד היום אני מחובר אליהם. אנשים מתוקים, בלי פוזה, עם יראת שמים תמימה".
אחר כך התחתן ועבר לגור ברמת גן. כאן החל בחייו שלב חדש, משמעותי מאוד.
צמד המקרבים הבולגרי
"ברמת גן הכרתי יהודי תלמיד חכם, הרב מאיר בליז'ינסקי (ז"ל) שמו, מזקני משפיעי חב"ד. גרנו ממש אחד ליד השני, ומהר מאוד נוצר בינינו קשר. היו בו כמה תכונות שמאוד דיברו אליי. ראשית, הוא היה אדם חושב ומעמיק. שנית, מצאתי לפניי איש גדול בתורה שאיננו בונה את עצמו על חשבון הזולת. על אף שאני הייתי אז באמצע שנות העשרים לחיי והוא היה כבן שמונים, מעולם לא דיבר איתי 'מלמעלה למטה', אלא תמיד כשווה אל שווה".
הלימוד עם הרב בליז'ינסקי הקפיץ אותו מדרגה. במיוחד כבשו את לבו השיעורים ששמע מפיו בספר ה'תניא'. "למדנו בחברותא כמה שעות כל יום, גמרא וחסידות, ומהשיעורים הללו קיבלתי מבט נכון ובריא על החיים. ר' מאיר היה איש האמת, ובנוסף לכך – שנון מאוד.
"אני זוכר, למשל, שפעם אחת השמעתי באוזניו ביקורת חריפה על פלוני אלמוני, ובין השאר התבטאתי עליו ואמרתי כי הוא 'לא צודק'. ר' מאיר נתן בי את עיניו החכמות ואמר לי, 'כל ימיי השתדלתי לא להיות צודק'. אנחנו חיים בעולם של 'לא צודקים' ו'לא מושלמים'.
"הוא התכוון למה שבעל ה'תניא' מבאר בספרו, בפרק ל', בעניין של קיום הוראת חז"ל 'והווי שפל רוח בפני כל האדם', שהכוונה היא 'בפני כל האדם ממש, אפילו בפני קל שבקלים', כפי שהוא מסביר זאת שם בטוּב טעם ובאריכות.
"אני זוכר גם שר' מאיר היה אומר לנו תמיד משפט מאוד חכם, שהיום אני מרבה לצטטו ואף לבסס עליו הרבה מאוד מהרצאותיי: 'זה חוקי ליפול, רק אל תשכח לקום'. זהו משפט מפתח, בחיים בכלל ובחיים היהודיים והחסידיים, בפרט".
יום אחד הוזמן הרב כלב להרצות לפני תלמידי כיתה י"ב בבית ספר חילוני בעיר. "לקחתי איתי גיטרה ושילבתי בהרצאתי קטעי שירה ונגינה. שרתי לפני התלמידים 'מי האיש החפץ חיים' ושירים מוּכרים נוספים. הם ממש נשאבו אל המילים והמלודיות. אני זוכר כיצד לפני ההופעה ממש חששתי מהמפגש עם התלמידים. אבל כשיצאתי ממנה, הרגשתי מחוזק מאוד. ההשפעה על אחרים גילתה בי תעצומות נפש שקודם לכן לא ידעתי על קיומן".
לנוכח ההצלחה המשיך להופיע לפני צעירים, משלב דיבור עם מוזיקה.
למרות זאת, היו מבין חבריו של הרב כלב – בקרב חוגי החוזרים בתשובה – שלא ראו את פעילותו בעין יפה. "צריך להבין שבאותם ימים הדבר עדיין נחשב לא מקובל. שכן מלבד בחב"ד, שהחלה לפעול בסגנון זה כ-20 שנה קודם לכן, בחוגים החרדיים האחרים, סוג האינטראקציה הזה עם קהל לא דתי, נתפס נועז מדי", הוא מטעים.
"אמרו לי, 'במקום שאתה תעלה אותם למעלה, הם יגררו אותך למטה'. אני זוכר שהייתי די מבולבל ואפילו שבור מדברי הביקורת הללו, והלכתי להתייעץ עם הרב בליז'ינסקי. והוא, כדרכו, במילים קצרות מאוד חתך ואמר (בחיוך): 'אף אחד לא יגיד לך אם עלית או ירדת. רק אתה תדע זאת באמת'".
שימוש מוצהר לפסיכולוגיה
ההופעות המוזיקליות פשטו ולבשו צורות שונות עד כי נהפכו לשיעורים לאוכלוסייה בוגרת ומגוונת; שיעורים המבוססים על ה'תניא' שלמד עם הרב בליז'ינסקי.
"ספר ה'תניא' נכנס למקומות הנמוכים ביותר, הבעייתיים ביותר והרגישים ביותר בנפש האדם", מסביר הרב כלב. "הבעיה היא שלכל אחד יש 'חדר עם קורי עכביש', איזו פינה בנפש שהוא לא אוהב להיכנס לתוכה, ולא אוהב שאחרים נכנסים אליה.
"על פי החסידות, ניקוי החדר הזה צריך להיעשות בצורה מיוחדת. כמו שמספרים על החסידים של בעל ה'תניא', שעשו ביניהם הסכם: אני אכנס לנקות אצלך, בתנאי שאתה תיכנס לנקות אצלי. אחרת, אם לא עושים הסכם כזה, כשאני מעיר למישהו על החולשות שלו, זה כואב לו מדי והרי 'על כל פשעים תכסה אהבה' – אהבת האדם לעצמו.
"מהסיבה הזאת, בשיעורים שלי אני מדבר אל עצמי בלבד, וכך גם אני מציג את הדברים לקהל. אני מדבר על הדברים האישיים שלי, בלי לוותר לעצמי, ובינתיים השומעים מתעוררים גם כן. כי אין דבר חזק ומועיל יותר מ'דוגמה חיה'. כך אני עובד עם אנשים, וזה הסוד שלי".
מלבד עצם זיכוי הרבים בלימוד תורה וחיזוק ליבותיהם בדברי אמונה, יש גם פירות גלויים לעמלו של הרב כלב. "היה יהודי שהגיע אליי לשיעורים, טיפוס חביב ונעים הליכות, אבל שמאלני קיצוני שהיה משתתף בהפגנות של אורי אבנרי נגד ההתנחלויות. מישהו משך אותו לשני שיעורים, ולאחריהם נעלם. הייתי בטוח שאיבדתי אותו. אחרי 20 שנה פגשתי אותו בלבוש דומה לשלי, מקפיד על קלה כחמורה ומהדר במצוות. התברר שבאותם שני שיעורים ב'תניא' החלה התעוררותו, אך נדרשו עוד שנים מספר כדי שהמסר יחלחל ויפעל את פעולתו".
בשנים האחרונות החל הרב כלב להעביר סדרת שיעורים המבוססים על פרקים כו-כט ב'תניא', בנוגע לגורמי העצבות. "העברתי סדרה כזאת בבאר יעקב, ולאורך כל הדרך הראיתי כיצד כל אחד ואחד יכול לעזור לעצמו אם יפעל על פי עצותיו של בעל ה'תניא'. בסוף אחד השיעורים ניגש אליי פסיכיאטר בכיר ושאל אותי בהתרגשות: 'מדוע אתם לא מרפאים אנשים עם ה'תניא'?'. והוא הסביר את שאלתו. 'אנחנו, אנשי המקצוע, ניצבים לא פעם חסרי אונים מול כל מיני מצבים. נותנים לאנשים כדורים כימיים, אבל לא מסוגלים לטפל בשורשי הבעיות. חוץ מזה, אנשים רבים אינם מודעים למחלתם ועל כן אין בכוחנו לעזור להם'.
"עניתי לו בחיוך, שעד היום טרם נעשה שימוש מוצהר בתורת החסידות בתור טיפול פסיכולוגי, למרות שבחסידות יש הרבה מוטיבים בעלי היבט פסיכולוגי. כיום, דרך אגב, אותו פסיכיאטר שומר תורה ומצוות".
בדוגמת איש השמאל והפסיכיאטר יש מאות, אולי יותר. זאת אף שהרב כלב עצמו נשמר בקנאות מלדבר במספרים ובמונחים של "כמה אנשים אני הצלחתי לקרב ליהדות".
כמו התוועדות גדולה
בנוסף לשיעורים הרבים שהוא מוסר, הרב כלב מוציא לאור 'מגזין תניא שבועי', מעין עלון קשר עם תלמידיו הרבים. כמו כן במשך תקופה השמיע מדי בוקר שיעור קצר של 'פנינים מתוך התניא' בתחנת הרדיו 'קול הנשמה'.
גם את כישרונו המוזיקלי, לא זנח. להפך. הוא עושה בו שימוש רב ומוצלח מאוד. צריך לראות זאת כדי להאמין. לאחר שסיים למסור שיעור של שעתיים ב'תניא', הוא אוחז בגיטרה שלו ופוצח בקולו הסדוק מעט, העמוק והמלטף, בשיר חסידי מהאוצר הגדול שב'ספר הניגונים' של חב"ד. הנוכחים – כאמור, מכל הסוגים, הרמות וצורות ההופעה – מצטרפים אליו ושרים יחד, ממש כמו בהתוועדות חסידית גדולה. שרים יחד את 'הניגון של החסיד ר' משה וילנקר' או את 'ניגונו של החסיד ר' פסח ממלסטובקה'. שרים בדבקות, קצתם בעיניים עצומות.
"בשעת הניגון (השירה, ז.ר.) הם גם מעכלים טוב יותר את מה שדיברנו בשיעור", אומר הרב כלב. "הם קולטים שמחברי הניגונים היו יהודים שיישמו בחיי היומיום את כל אותם דברים הכתובים ב'תניא'. לניגונים האלה, של האדמו"רים הקדושים או של החסידים הגדולים מהדורות הקודמים, יש ניחוח של תמימות, רצינות, עבודה פנימית וכיסופי אמת לקב"ה. זה מעלה את השיעורים בכמה דרגות".
בעקבות ההצלחה, הפיק הרב כלב ארבעה תקליטורים ובהם שירי חב"ד אותנטיים, 'עצם הנשמה' שמם. "התקליטור הראשון הוא הקלטה חיה של התוועדות שהייתה לנו בליל 'ניטל' באילת", הוא מספר. "לא יכולתי למסור שיעור כרגיל, על כן הקדשתי את השיעור לניגונים. הבאתי מראש איש מקצוע שיקליט זאת. ישבנו שם כמה מאות אנשים, וביצענו רצף של ארבע שעות בניגונים.
"אחר כך לקחתי את הפס קול שלי עם הגיטרה, הבאתי לאולפן כ-30 איש ממשתתפי השיעורים שלי במקומות שונים בארץ, שמכירים היטב את הניגונים, והקלטנו מקהלה בתוספת מספר כלי הקשה. בתקליטורים הבאים השתדלתי להקפיד יותר על העיבוד התזמורתי, כדי שיהיה גם 'כלי' נאה".
הופעותיו ושיעוריו של הרב כלב מתפרשׂים על פני כל הארץ ואף מחוצה לה. הוא מוזמן לארה"ב, לאירופה, לאוסטרליה ואף במזרח הרחוק העביר סדרת שיעורים מקיפה. לכל מקום הוא מביא את דבר ה'תניא', בשפתו האישית, הציורית. לדבריו, ספר ה'תניא' תורגם עד היום לעשרות שפות אבל איש עוד לא תרגם אותו ל'ישראלית' מדוברת. וזה מה שהוא עושה.
"אני בעצמי קרבן של כל ה'שריטות' של התקופה", הוא אומר ושתי עיניו מחייכות. "אם לי זה עזר, אין סיבה שזה לא יעזור לכל השאר. ספר ה'תניא' הוא באר מים חיים שבכוחה להרוות את הצימאון הנפשי העז שיש היום בעולם, ולמלא את כל החסרים בחברה האנושית. מבחינתי, ה'תניא' הוא 'סדנת כל הסדנאות'".
