תעודת זהות
הגב' דבורה לבנהרץ שליחת חב"ד קייב אוקראינה אוכלוסייה: 2.5 מליון תושבים יהודים: 70 אלף פז"מ שליחות שמונה שנים.
זה קרה לפני כארבעה שבועות. הגעתי בשעת בוקר מוקדמת במיוחד בשבוע ה-38 להריוני לסניף קופת החולים, כדי לבצע בדיקות מעבדה. המתנתי בסבלנות לתורי, וכשהגיע, נכנסתי לחדר האחות והגשתי לה את זרועי הימנית המופשלת. בעוד היא תרה אחר ורידיי הנסתרים וממלאה בדמי מבחנה אחר מבחנה, אנו שומעות יחד את הבא בתור משוחח בטונים גבוהים בנייד, כנראה עם אשתו: "לא יודע, יש בפנים מישהי כבר רבע שעה!! שואבים לה את כל הדם!!" האחות הנדהמת, שמכירה אותי ויודעת מהיכן אני באה, שאלה: "תגידי, גם אצלכם יש חוצפנים כאלו??", "האמת? ממש לא", עניתי לה, "אף פעם לא אשמע שם משפט כזה, ובכל זאת אני מעדיפה להיות בחברת 'חוצפנים' כאלו פה, בארץ, ולא להזדקק לשרותי הרפואה שם".
הזמן חלף לו ואני כבר 'אחרי', ילדתי בן במזל טוב, ילדי החמישי, ו'שם' הוא מקום מגורינו בשמונה השנים האחרונות – קייב בירת אוקראינה. יצאנו, בעלי ואני, בשליחות הרבי על ידי ארגון 'צעירי חב"ד', מטופלים בתינוק בן עשרה חודשים ובעוד שבוע נשוב עם חמישה ילדים לאחר חופשת 'מולדת-לידה' בארץ, כי למרות שהתרגלנו כבר לשלג והקור בחורף, לגשם בקיץ, למנטאליות, לשפה, למרחק מהמשפחה והחברים וכן הלאה – ללדת כנראה שלעולם לא אוכל שם.
בינתיים, לבני בן השבועיים כבר יש דרכון מזה שבוע, וכעת אנו ממתינים לוויזה עבורו ועורכים את הסידורים האחרונים שכוללים בין השאר קנייה של מאות קילוגרם מזון כשר, משחקים חינוכיים בעברית, אביזרים לפורים הקרב ובא ובעוד שבוע נארוז את מטלטלינו שכוללים עשרות ארגזי קרטון וניסע לנמל התעופה בן גוריון. נתפלל כרגיל שהמטען יעבור בשלמותו, שלא יפתחו לנו כל קרטון ולא ישקפו כל קופסת שימורים של מלפפונים במלח, נקווה שהילדים יחזיקו מעמד וישתפו פעולה, נביט כבר בגעגועים מבעד לחלון המטוס לעבר אורות ארץ הקודש, נייחל לרגע הנחיתה, ננשום לרווחה לאחר בדיקת המכס האוקראיני שלא גילה את ה'צוציקים', מעדני הגבינה שהברחנו, נגחך לנוכח עיני המוכסים הנפערות לרווחה למראה חמישה ילדים קטנים וזוג הורים אחד, נגיע טרוטי עיניים לדירתנו ולמחרת – נסתער שוב על עבודת השליחות.
