חסידי הנסיגות נימקו בעבר את עמדתם בצורך להשיג שלום. אם אך ניסוג מחבלי ארצנו, יגורו כאן זאב עם כבש והשלום והשלווה ישרו עלינו. לאחר שהתברר כי הנסיגות לא הביאו שקט ושלווה, אלא להפך, הרחיקו את השלום והגבירו את האיומים והסכנות – התחילו לרכוב על סוס חדש: האיום הדמוגרפי. אם לא נקים מדינה עצמאית לערבים, לא יהיה רוב יהודי בשטח שבין הים לירדן.
אם אמנם האיום הדמוגרפי הוא המדיד שינה מעיניהם, למה לא ינסו לפתור זאת על-ידי הגדלת מספר היהודים? פרשת השבוע מספרת כיצד הגדיל עם-ישראל את מספרו: "ובני-ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד-מאוד, ותימלא הארץ אותם". אבותינו, מתברר, התנהגו כעם בריא, שרוצה לשרוד ולהתפתח, ואכן יצאו ממצרים כעם גדול.
קשה להבין את חוסר הפרופורצייה בין ההשקעות העצומות בעלייה ובין העדר ההשקעות, ואף בקיצוצים, בעניין הילודה. המדינה והסוכנות היהודית מוציאות הון עתק על מערכות לעידוד העלייה. השקעה קטנה לאין-ערוך הייתה מאפשרת להגדיל את האוכלוסייה היהודית, בלי להזדקק למרכזי קליטה.
אין מדובר בהשקעות תקציביות בלבד, אלא בתפיסה ערכית. העם היהודי רואה בילודה ובהבאת עוד נשמה יהודית לעולם – ערך עליון. זו המצווה הראשונה בתורה, והמקורות מלאים ביטויים מופלאים על ערכו של כל ילד יהודי ועל הזכות הגדולה של הוריו. על-אחת-כמה-וכמה ראוי לטפח ערך זה נוכח הסכנה הדמוגרפית, וליצור אקלים תרבותי שמעודד משפחות ברוכות ילדים.
אין ספק שגידול משפחה ברוכת ילדים מחייב השקעת משאבים אנושיים וכלכליים גדולים יותר, אך דווקא בימינו יש מערכות תומכות, שמקילות את המעמסה מעל ההורים. לוּ הייתה המדינה משקיעה יותר במערכות אלה, כמו מעונות-יום, חוגי העשרה ושירותי ייעוץ והדרכה, ולצד זה מטפחת את ערך הילודה, יכולנו להגדיל בנקל את האוכלוסייה היהודית באמצעות 'עלייה פנימית'.
זו גישה יהודית חיובית להתמודדות עם הסכנה הדמוגרפית, בבחינת "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ". תחת זאת בוחרים להציע פתרונות של נסיגה והתקפלות, שאין בהם אלא דחיית הקץ בכמה שנים. הלוא ברור לחלוטין שאם האוכלוסייה היהודית לא תגדל, אם על-ידי עלייה מבחוץ אם על-ידי עידוד הילודה, תגיע הסכנה הדמוגרפית גם לתוך גבולות ישראל הקטנה.
פרשת השבוע מספרת גם על שתי המיילדות העבריות, שפרה ופועה, שסירבו לציית לציוויו של פרעה להמית את התינוקות הזכרים, ומסרו את נפשן כדי להחיות את הילדים. למרבה הצער והכאב, מומתים כאן בארץ מדי שנה רבבות עוּברים, שהיו יכולים להיות תינוקות חייכניים, מתוך תפיסה שגויה ואומללה, כאילו יש כאן שאלה של "זכות האישה על גופה".
קשה להבין איך חברה המגוננת על כלבים וחתולים, אינה נוהגת רחמים כלפי עוּברים אנושיים. מדוע אין החברה מוכנה לקבל את הטיעון ל"זכות האדם על כלבו", ואילו טענת "זכות האישה על גופה" מתקבלת בקלות כהצדקה לרצח עוברים? וכי לעובר אנושי ברחם אימו פחות זכויות מלחתול רחוב?
עובר איננו ציפורן או יבלת של אימו. הוא יצור אנושי, בעל מוח ולב ונשמה עצמאיים לחלוטין, אלא שאימו משמשת לו פונדקאית, עד צאתו לאוויר העולם. איזו זכות יש לה לגזול ממנו את חייו? מדוע החברה מתייחסת להפלות בקלות רבה כל-כך?
אנו נדרשים להעמקת הערכים של ילודה וקדושת החיים, כדי לראות בכל ילד יהודי תוספת אור וברכה. חז"ל גם אמרו, כי כל ילד נוסף מקרב את הגאולה השלמה, שכן אין בן-דוד בא עד שייוולדו כל הנשמות שעתידות להיוולד. תנו לנו אפוא עוד ילדים!
| הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד בישראל. באדיבות: 'צעירי חב"ד'. |
