החודשים ניסן ותשרי מייצגים שתי דרכים שונות בעבודת-ה':
תשרי הוא גם חודש התשובה, שבו נדרש האדם להתעורר, לשוב אל ה' ולשפר את דרכיו. רק לאחר ההתעוררות שלו הוא מקבל את שפע הברכה שניתן מלמעלה. דרך זו מכונה 'אתערותא דלתתא' – התעוררות מלמטה, שמביאה את ההתעוררות מלמעלה.
לעומת זאת, ניסן, מלשון נס, הוא החודש של יציאת מצרים, שבו "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם", בניסים גדולים שלמעלה מהטבע. בני-ישראל מצד עצמם לא היו ראויים לגאולה, והיא באה כהתעוררות של חסד מלמעלה. דרך זו מכונה 'אתערותא דלעילא' – התעוררות שבאה מלמעלה, ומכוחה מתעורר גם האדם כאן למטה.
הדבר מרומז בפסוק שבתחילת פרשתנו – "אישה כי תזריע וילדה זכר".אומרים על כך חז"ל: "איש מזריע תחילה – יולדת נקבה, אישה מזרעת תחילה – יולדת זכר".
איש ואישה מייצגים את מושגי ה'משפיע' וה'מקבל'. איש הוא ה'משפיע' ורומז לקב"ה, שממנו בא השפע לעולם, ואילו האישה היא ה'מקבל', התחתון, ובמשמעות הסמלית – כנסת-ישראל. כמו-כן, זכר מסמל כוח ועוצמה, תקיפות ונחרצות, ואילו נקבה מסמלת חולשה והעדר תקיפות.
על-פי זה מסבירה תורת החסידות את המאמר הנ"ל של חז"ל:
"איש מזריע תחילה" – כאשר השפעה באה מלמעלה, מהקב"ה, בהתעוררות מלמעלה, כי-אז "יולדת נקבה" – התוצאה היא בבחינת 'נקבה', שאין בה די כוח ועוצמה. כלומר, ההתעוררות שנוצרת אז אצל האדם אינה חזקה דייה, והיא עלולה לפוג במשך הזמן.
אולם כאשר "אישה מזרעת תחילה" – כאשר ההתעוררות באה מלמטה, מצד ה'אישה', כנסת-ישראל, כשיהודי מתעורר בכוחות עצמו ומנסה להתעלות ולהתקדש – הרי אז "יולדת זכר" – התוצאה היא בבחינת 'זכר', התעוררות אמיתית, קבועה, שאינה דועכת בחלוף הזמן.
מסיבה זו יש דעה, שהגאולה העתידה תבוא בתשרי, חודש שמציין את ההתעוררות שבאה מלמטה. שכן כדי שהגאולה תהיה קבועה ונצחית, עליה לבוא מכוח ההתעוררות של עם-ישראל ולא כהתעוררות שבאה מלמעלה, וזה עניינו של חודש תשרי.
אולם ההכרעה היא ש"בניסן נגאלו, בניסן עתידים ליגאל", משום שעל הגאולה העתידה נאמר "ולציון ייאמר איש – ואיש יולד בה" כלומר, אף-על-פי שהיא תבוא כהתעוררות מלמעלה – "ייאמר איש" – בכל-זאת יהיו בה כל הכוח והעוצמה של 'זכר' – "ואיש יולד בה".
כאן יהיה השילוב המופלא, שגם התעוררות שבאה מלמעלה ('ניסן') יש בה כל המעלות של ההתעוררות שבאה מלמטה, ולכן זו תהיה הגאולה האמיתית והשלמה, גאולה נצחית שאין אחריה גלות.
(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך א, עמ' 231)
