ימים אלו הם ימי ספירת העומר בהם אנו מתאבלים על מות תלמידי רבי עקיבא על כך שלא נהגו כבוד זה בזה, ננסה להבין על קצה המזלג את עומק ערך הרֵיעוּת והערבוּת היהודי.
אילו נעשה סקר ונשאל יהודי ממוצע: תן את כל רוח היהדות במשפט, סלוגן אחד קצר שיכיל בקרבו את המסר. כמו הקופירייטרים במשרדי הפרסום הבכירים שמשווקים מוצר בכמה מילים המביעים קצר ולעניין חד וחלק את מהותו ענינו ומעלתו.
מה יהיו התשובות?
ישנם כמה אפשרויות. למשל, הפסוק של ’שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד’, שיהודים בכל הדורות החל מרבי עקיבא מסרו את נפשם עם ההכרזה רבת העוצמה והמשמעות הזו. אפשר גם שמירת השבת שהיא שקולה כנגד כל המצוות. אולי הפסוק ’וצדיק באמונתו יחיה’. ועוד ועוד.
אז זהו שלא.
הלל הזקן אחד מבכירי הסמכות התורנית בכל הדורות אבי האסכולה של ’בית הלל" שתמיד ניפסקת ה’הלכה’ כמותם חושב אחרת. כשבא אליו אדם שרצה להתגייר ורצה ללמוד את ’כל התורה על רגל אחת’, לאחר שלפני כן הגיע לשמאי והוא דחהו מעל פניו, אמר לו הלל הסכת ושמע בני, אם אתה מתעקש ,הנה לך את כל התורה כולה ב- 6 מילים: ’מה ששנוא עליך ,אל תעשה לחברך’!
הגוי, שמן הסתם אותות התדהמה לא משו מפניו למשמע ’קוד אתי’ פשוט ובאנאלי שכזה..בפרט שכידוע לכל, ישנם אומות רבות בהם כללי הנימוס מצויים יותר מאשר אצל הישראלים..הוא ציפה בדריכות להסבר.
ואז הוסיף הלל הבהרה והסתייגות:
ידידי היקר, יש הבדל תהומי בין הנימוס שאתה מכיר ’מבית האיחוד האירופי’, להומניזם היהודי. לשם כך, היכנס נא לבית המדרש ותלמד את פירושה פנימיותה ומשמעותה היהודית של מצווה זו – שב ולמד את כל התורה כולה.
הרעיון המבצעי של המצוות הוא כדברי חז"ל: ’לצרף בהם את הבריות’. לזכך ולרומם את האדם, דרך הריסון העצמי שהם פועלות באדם, ודרך המשכת אנרגיית הקדושה שלהם על המקיימן הם מרוממים אותו.
אך לשם כך יש צורך בסיסי שהאדם אכן יתכוונן לכך, יפנים את המסר של המצוות וינסה ללכת בדרך זו. אחרת, הוא עוד יכול לנצל את התורה להגבהת ישותו העצמית, לגלות פנים בתורה שלא כהלכה להצדקת מעשיו השלילים ולזכות לתואר המפוקפק ’נבל ברשות התורה’.
איך באמת ניתן לבדוק עד כמה הם פעלו על האדם? האם אמנם ’נפשו עיקר – וגופו טפל’?
ישנו מדד פשוט. מה איכות החיבור שלו לאדם אחר שונה וזר.
מצד הגוף ותכונות הנפש הגלויים הרי כל אחד הוא מציאות נפרדת בפני עצמה. כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהן שוות. הקשר היחיד שיכול להיות לאדם עם משנהו הוא על בסיס ראיה מסחרית גלובאלית של קידום מציאותו ורצונותיו, ’יד רוחצת יד’, אני אעזור לך, כדי שאתה תעזור לי. אם לא נהיה תלויים זה בזה – נהיה תלויים זה לצד זה..
כמו כן אדם יכול להתנהג בצורה ידידותית לסביבה ובנחמדות כי כך נוח לו כשהוא יוצר לעצמו תדמית של אדם מתורבת מנומס וג’נטלמן. הוא אף יכול להעניק לזולת כדי להרגיש את עצמו ללרג’ גדול. אך נתינה לשם נתינה נטו ללא כוונה של ’גזירת קופון’ כזה או אחר, לכך אינו שייך.
אך ישנו הצד השני של המטבע.על אף שישנם ’גופי מחשבים שונים ונפרדים עם תיקיות וקבצים אישיים’, הרי שבפנימיות הם נמצאים ומחוברים למערכת של ’כונן רשת’ אחד. ’כולם מתאימות ואב אחד לכולנה מצד שורש נפשם בה’ אחד’. שם הקשר ביניהם לא בנוי על אינטרסים של קח ותן. זהו קשר עצמי, אהבה שאינה תלויה בדבר, חיבור ללא גבולות הסברים וכדאיות. בדיוק כאהבת אדם את עצמו.
ולכן ה’טסט’ אם אמנם האדם מחובר לכוונת ופנימיות המצוות, שאמנם באמת ’יש לו את ה’סים’ ולא רק את ’הפלסטיקה’ – מה מצבו במימוש מצוות אהבת ישראל…
זהו גם ההגיון בציווי לא תיקום ולא תיטור. לכאורה זה לא אנושי ולא מעשי לא לשמור טינה ואפילו בלב. זו פקודה בלתי חוקית בעליל… אך אם האדם חש את החיבור והאיחוד הפנימי והנשמתי עם כלל ישראל אין לו בעיה עם זה. בדיוק כמו אם יד ימין חתכה סלט ועל הדרך חתכה קצת את יד שמאל, מעבר לכאב הנורמלי וליקוק הפצעים, לא יעלה על דעתו להכריז על סכסוך עבודה ולהתחיל בדו קרב של סכינים..
לא שהשני הוא בסדר. הוא באמת אולי לא בסדר. אבל אין שני..יש רק אחד. כלל ישראל.
הרב אריק מלכיאלי הוא מרצה בכיר בארגון ’מחנה משותף’
