המערכה מול האוייב העזתי חושפת את העוצמות המיוחדות של העם היהודי ואת רוח ההקרבה ומסירות-הנפש, שנדמה היה כי דעכה במרוצת השנים. אנו רואים את הנכונות של חיילי צה"ל, בסדיר ובמילואים, להיכנס לרצועת עזה, לזירות הקשות והמסוכנות של מנהרות, מטענים, מלכודות, מתאבדים, ואיננו יכולים שלא להתפעל.
בדרך-כלל מקובל שרק שיעור מסויים מקרב אנשי המילואים מגיע בפועל לזימונים. כאן הייתה ההתייצבות מלאה. רבים שלא זומנו פנו מרצונם וביקשו להתנדב. וכדאי לזכור שמדובר בבעלי משפחות, אבות לילדים, אנשים שיש להם בית ומקום עבודה. הם יודעים שזו מלחמה קשה, שעלולים גם שלא לשוב ממנה (ישמרם ה' ויגן על כל אחד ואחד מהם), אבל רוח מסירות-הנפש גברה על כל השיקולים האלה.
רפיסות לא-מייצגת
זה אותו עם שבימים כתיקונם נראה מפונק ובכייני. זו אותה חברה שאויבינו דימו כי היא מתפוררת. הם סברו שהעם היהודי איבד את הנכונות להילחם, והוא מוכן לסגת ולוותר תמורת שקט מדומה. כנגד זה הם טיפחו את מיתוס ה'שהידים', חינכו צעירים להתאבד כדי להרוג אחרים, ונטעו בלב בני-עמם תחושה שאם אך יהיו נחושים לסבול ולהתייסר, יכניעו את היהודים העייפים והרגישים לכל פגיעה.
המנהיגות וכלי-התקשורת תמכו, בהתנהגותם, בתחושה הזאת. הגמגומים מצד אחד ואיומי-הסרק מצד שני. הלחץ התקשורתי וההשלמה עם מציאות שבה ערים ויישובים נתונים לאורך שנים להתקפות טילים בלתי-פוסקות. אמירות ש'אין פתרון צבאי' לטרור, אלא חייבים 'לדבר' עם המרצחים.
ופתאום בא הרגע, שהמנהיגות חשה כי אי-אפשר להבליג עוד. ברגע שהיא קמה ואמרה דברים ברורים, היא מצאה מאחוריה עם נחוש כברזל. ברגע שהוחלט לצאת למערכה, התברר כי העם כולו מגוייס למערכה ומוכן לסבול ולספוג ככל שיידרש, ובלבד שהמשימה תושלם עד תומה.
זה מוכיח שני דברים. עד כמה רפיסותן של הממשלה והתקשורת אינה מבטאת באמת את רוח העם; ושהעוצמות של העם היהודי קיימות בו במלוא עוזן, והן רק ממתינות לקריאה ולמנהיגות שתניף את הדגל הנכון; מנהיגות שתעורר את נקודת האמונה הטמונה בלב כל יהודי.
תנו להם לנצח
במערכה הזאת מסתמנת עוד נקודה מעודדת – הפוליטיקאים מניחים לאנשי הצבא לעשות את מלאכתם. זה היה מקור כל הצרות בעבר, שהמדינאים כבלו את ידיהם של אנשי הביטחון והכניסו שיקולים פוליטיים למערכת קבלת ההחלטות. על-פי התורה, בענייני ביטחון קובעים אנשי הביטחון, כשם שבענייני רפואה קובעים רופאים.
קשה היה שלא להתרגש מקריאתה של האם השכולה, אימו של החייל דביר עמנואלוף הי"ד, ההרוג הראשון של מבצע 'עופרת יצוקה'. היא ביקשה ממקבלי ההחלטות רק דבר אחר: "תנו לצה"ל לנצח. הניחו לחברים של דביר להשלים את המלאכה עד תומה". זו הייתה תחינתה, בתוך הכאב האישי הנורא שהיא שרויה בתוכו, כי היא יודעת שזה הדבר הנכון, ושלשם כך מסר בנה את נפשו.
מתקבל הרושם שצה"ל יודע את מלאכתו ואינו שבוי בססמאות-סרק ובתאוריות שמערבבות שיקולי ביטחון ופוליטיקה. מפקדי צה"ל מדברים מעט ועושים הרבה. לא תשמעו מהם את האמירות המטופשות 'אין פתרון לטרור', שכבלו את ידינו זמן רב. כשם שידעו להכניע את הטרור ביהודה ובשומרון, כך הם יודעים מה צריך לעשות כדי למגר את כוחות הרשע ברצועת עזה. אם רק יאפשרו להם לעשות את מלאכתם, ולא יעצרו אותה באמצע, יהיה ה' עמם ונצליח להכות את אויבינו ולהסיר את האיום מעל ראשנו. רק תנו להם לנצח.
| הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד בישראל. באדיבות: מרכז צעירי חב"ד בישראל. |
