הצדיק רבי הניך מאלכסנדר הסתופף בצילו של רבי יצחק-מאיר, בעל חידושי-הרי"ם מגור. באחת מנסיעותיו לחצר רבו, והוא עדיין רבה של פראשניץ, התברר לו לתדהמתו כי צרור כספו נעלם. חיפש רבי הניך נואשות אחר צרור הכסף, חיפש בכיסי בגדיו, בתרמילו, חיפש גם בעגלה שבה נסע – אך כל מאמציו היו לשווא.
בצרור היה כסף רב, שנמסר לו על-ידי שניים מעשירי פראשניץ, אשר ביקשו להפקיד את כספם בידי איש נאמן. כיצד יביט בפני האנשים שסמכו עליו וכיצד ינחמם על אובדן כספם? יותר מכך דכדכה אותו המחשבה כי קלושים הסיכויים להשיב להם את כספם, שכן הוא עצמו חי חיי דוחק וצמצום.
עם בואו לגור שיתף בצרתו את אנשי החצר. מיד עלה חשד כי העגלון שהסיעו מפראשניץ הוא הגנב. רבי הניך ביטל את דבריהם בהינף-יד. "מכיר אני עגלון זה כאדם כשר וחלילה לנו לחשוד בכשרים", פסק.
זמן קצר לאחר מכן נכנס לחדר הרבי כדי לתת לו שלום, כנהוג. הרבי הבחין מיד בפניו הנפולות של רבי הניך ושאלו על כך. סיפר לו רבי הניך על הצרה שניחתה עליו. הרבי חייך אליו בעידוד. "אל דאגה", אמר, "כספך יושב לך בשלמותו".
פניו המיוסרות של רבי הניך העידו כי דברי הרבי לא הפיגו את דאגתו. "בלי הכסף לא אוכל לחזור לפראשניץ", אמר.
"הלוא כבר אמרתי לך כי הכסף יוחזר לך בשלמותו!", אמר לו הרבי בנימת קפידה.
פנה רבי הניך לאכסניה שבה התארח. אחד החסידים, ר' הירש-לייב מוורשה, בא לבקרו בחדרו ומצאו אכול דאגה. מפעם בפעם פרצה ממנו אנחה כבדה. "אנחות אלה על שום מה?!", הביע ר' הירש-לייב את תמיהתו, "הרי רבנו הבטיח מפורשות כי הכסף יוחזר בשלמות?!".
חלפו שלושה ימים. סביב רבי הניך ישבו קומץ חסידים, ששתו את דבריו בצמא. בין החסידים היה גם ר' הירש-לייב. לפתע נכנס אדם לבית-המדרש, הטיל צרור כסף על השולחן וחמק כלעומת שבא. רבי הניך קלט מיד כי זה צרור הכסף שאבד לו. אמר לחסידים שישבו עמו לתפוס את האיש ולהחזירו לבית-המדרש.
כעבור כמה דקות הובא האיש, והנה נוכח רבי הניך כי אכן זה העגלון שהביאו מפראשניץ לגור. תפוס בידי החסידים עמד העגלון חיוור ומבוייש. לנגד עיניו ספר רבי הניך את הכסף, והתברר כי לא חסרה פרוטה. "ספר לנו כיצד הגיע הכסף לידיך ומה גרם לך להשיבו", הורה רבי הניך לעגלון.
נאנח העגלון והחל לספר: "מעולם לא שלחתי ידי ברכוש הזולת. ואולם בהגיענו לגור, בשעה שירד כבודו מהעגלה, נפל הצרור מכיסו. הרמתיו והצצתי לתוכו. למראה הכסף הרב הסתנוורו עיניי. בת יש לי, שהגיעה לפרקה, ובשל עוניי איני מצליח למצוא לה חתן הגון. באותו רגע גבר עליי יצרי". באומרו זאת פרץ העגלון בבכי נסער.
לאחר שנרגע במקצת, המשיך וסיפר: "דפקתי בסוסים והאצתי את דרכי לשוב לפראשניץ. בהגיעי הייתי טרוד ועייף. נפלתי על מיטתי ושקעתי בשינה עמוקה. לפתע נראה אליי איש זקן, בעל פנים מאירות והחל לגעור בי בקול קשה: 'גנב! החזר את הכסף לרב העיר!'. התעוררתי ומיד חזרתי לישון. אך הזקן לא הרפה. שוב הופיע בחלומי, הפעם החזיק בידו מקל והחל לחבוט בי. 'קום', קרא אליי, 'החזר את הכסף לבעליו, ולא – בן- מוות אתה!'.
"הבטחתי לזקן כי מיד, בשוב הרב לפראשניץ, אחזיר לו את כספו. 'שלגים יורדים, רוחות מנשבות והקור חודר לעצמות; איך אוכל כעת לחזור לגור!', הסברתי לזקן. דבריי לא שכנעוהו. 'סע תכף ומיד!', צעק עליי והוסיף להכותני במטהו. לא הייתה לי ברירה אלא לקום ממיטתי ולצאת לדרך. והנה אני עומד כאן לפניכם בוש ונכלם, מחזיר את הגנבה".
שקט השתרר בבית-המדרש כשסיים העגלון את וידויו. "אין בליבי עליך, וטוב עשית שהחזרת את הכסף", נענה רבי הניך. "אולם עצה לי אליך", הוסיף ואמר, "מכיוון שבאת לכאן כמה פעמים ומעולם לא נכנסת פנימה לראות את הרבי, הבה ניכנס יחדיו, אתה ואני, אל הרבי. כך, לפחות, יצא דבר טוב מכל הסיפור הזה".
הסכים העגלון להצעת רבי הניך. כעבור שעה קלה נכנס אל הקודש, בלוויית רבי הניך. כשראה העגלון את הרבי, נסוג לאחוריו בבהלה. הרבי הביט בו בחיוך קל והוא נרגע.
העגלון העז להתקרב אל הרבי ואז שאל בלחש: "מדוע הכה אותי?". הצדיק הרים את קולו: "וכי סבור אתה שהעולם הפקר ואיש כל הישר בעיניו יעשה?! חשבת שלית דין ולית דיין?! טעות מרה בידך. העולם הוא עולמו של הקב"ה אשר קבע לו חוקים וכללים. יש דין ויש דיין!". כעבור שהות קצרה הוסיף הרבי ואמר: "סע לשלום וקבל עליך לעשות מהיום והלאה את מלאכתך ביושר ובנאמנות ואזיי ייטב לך".
לאחר מכן שב רבי הניך אל חבורת החסידים שהמתינה בחוץ וסיפר בהתפעלות עצומה על שאירע בתוך החדר. "מופת כזה, נאה היה לבעל-שם-טוב בכבודו ובעצמו!", הפטיר.
