פעמים רבות התבקשתי ונשאלתי – מתי תוכלי לכתוב משהו על דחיינות? אבל איכשהו תמיד דחיתי את זה. "אכתוב על זה לעלון הבא… אולי בעצם אחרי החגים זה הזמן המתאים. או אחרי חנוכה. ובכלל נראה שעדיף לחכות עם הנושא הזה לקיץ…". אבל הבוקר החלטתי… לעשות דוגמה אישית! כשכותבים על תופעת הדחיינות, צריך "נאה דורש ונאה מקיים"! לכתוב על כך- והיום!
כל מי שמתמודד עם הנושא, מבין על מה אני מדברת. אך לטובת אלו שלא, אספר מעט על הצייר לאונרדו דה וינצ'י, אשר מתארים כי סבל מדחיינות כרונית. הצייר המוכשר הזה, לא סיים את רוב יצירותיו! הוא נהג לדלג בין יצירה ליצירה, התחיל אחת, ועבר לאחרת, עשה הפסקות בניהן, נעצר, חשב, ודחה ודחה. את ציירו המפורסם של המונה ליזה צייר במשך 20 שנה… עמיתו הצייר מיכאלאנג'לו צייר באותה תקופת זמן למעלה מפי שלוש יצירות מדה וינצ'י.
כהקדמה לדברים צריך לומר שישנו הבדל בין דחיה, לדחיינות כרונית. כולנו דוחים ומתעכבים מדי פעם עם משימות שונות. דחייה מוגדרת כפעולה שנובעת מתוך מודעות מסוימת ורצון, לעומת הדחיינות הכרונית, שפעמים רבות נוסעת מתוך סיבות לא מודעות ובלתי נשלטות.
אישה יקרה שמתמודדת עם דחיינות מסוג זה תיארה לי בכאב: "זה יותר חזק ממני. אני לא מצליחה להושיב את עצמי ולעשות. אני יכולה לשבת בספה ולא לעשות כלום, כשברור לי מה המשימות שעומדות בפני.. לאחר מכן אני אוכלת את עצמי על בזבוז הזמן הגדול". עם זאת יש טווח רחב ורמות שונות בהתמודדות עם הדחיינות. יש כאלו שזה מופיע בתחום מסוים או בתקופות מסוימות, ויש כאלה שפוגשים זאת בעצמם, מדי יום.
מדוע זה קורה לנו?
נתחיל מהסיבות הפשוטות.
א- לחצים ועומס. בעומק אנו כולנו אנשים אוהבי מרחב. פעמים רבות כשאנו מגיעים למצב של עומס מוגזם וחונק- אנחנו פשוט מתחילים לדחות, להימנע ולהיתקע. עומס ולחץ (על אף שיש כאלו שדווקא הלחץ מעורר אותם..) לרוב מצמצמים את כוח הפעולה.
ב- חוסר עניין במשימה. ידוע הוא שמשימות לא ברורות, משעממות, קשות, או לא מעניינות- אנו נוטים לדחות יותר. דוגמא פשוטה, כשמגיע אלינו מכתב מחבר טוב, אנו מיד נמהר לפתוח ולקרוא אותו. אך כשמגיע מכתב פחות מעניין.. (אולי מהבנק או מחברת החשמל…) ייתכן והמכתב יעמוד הרבה זמן על המדף עד שיזכה להיפתח.
ג- תרבות של "בזבוז זמן". סליחה שאני מנסחת את זה כך, אך לא מצאתי הגדרה אחרת לשימוש המוגזם היום בפייסבוק, ווטסאפ, אייפונים ודומיהם. בעבר כשהיינו זקוקים להפסקה והתרעננות ממשימה מסוימת, היינו מכינים משהו לשתות, יוצאים למפרסת, נחים קצת, וחוזרים לעצמנו. ואילו היום "הפסקות ההתרעננות" הן אחרות. כניסה קצרה (??) לפייסבוק, עדכונים במתרחש בווטסאפ ובאינטרנט, אשר עלולות להביא לכך שלא נשאר זמן לסיים את מה שתכננו להיום… הרצון להיות מחובר כל הזמן, "להיות בעניינים" רק מחריף לצערנו את תופעת הדחיינות.
ד- דימוי עצמי נמוך. פעמים רבות אנשים שסובלים מערך עצמי נמוך יטו לדחות דברים יותר מאלו שמאמינים בעצמם וביכולת שלהם להצליח. הדחף להצליח מעורר אותנו לפעול- ומהר. ואילו חוסר הוודאות לגבי היכולת שלי, לגבי הסיכוי שלי להתקדם, לפעול ולהצליח, תוקע אותי ומצמצם את המוטיבציה לעשות. "אני כבר אעשה זאת מחר, מה זה משנה? בכל מקרה אני לא בטוח אצליח…".
ה- קשיים רגשיים. בזמנים בהם ישנם קשיים רגשיים שונים כגון בזוגיות, במשפחה, בבריאות, ובתוך נפשנו, הנטייה לדחות משימות גוברת. במצבים אלו כוחות הנפש מדולדלים יותר, ולכן גם קשה יותר למצוא את האנרגיה לביצוע המטלות השונות. מתוך זאת, הנטייה לדחות ולהימנע מביצוע משימות שונות גדלה.
איך מתמודדים?
ישנן דרכים שונות להתמודד עם הדחיינות. לא כל הדרכים מתאימות לכולם, ואני משאירה לכם את האפשרות לבחור את המתאים עבורכם.
התבוננות אישית. מדוע אני דוחה משימות? מה מרתיע אותי ומהי הסיבה להימנעות שלי? מעבר לכל הדרכים המעשיות שנפרט, חשוב מאוד כי ננסה להכיר ולזהות את אותן הסיבות הפנימיות שגורמות לנו לדחות ולדחות. יש אנשים למשל שדוחים רק בתחומים מסוימים, ויש שזהו נטייה כללית אצלם. בירור הסיבה הנפשית לכך, יסייע בחיפוש הדרך הנכונה להתמודדות ולשינוי.
כמה שיותר מהר. יש לכם משימה? נסו לעשותה ממש עכשיו. ברגע משמתחילים לדחות, אי אפשר לדעת מתי זה ייגמר. אפילו בדברים חיוביים. אצלי זה קרה (מספר פעמים..) למשל כשקיבלתי תלושי מתנה. הייתי מסתכלת בתלוש ורואה שהתוקף הוא לחצי שנה. חשבתי לעצמי 'שאין מה למהר…'. כשנזכרתי בתלוש, אחרי שנתיים.. הוא כמובן כבר לא היה בתוקף. אך פעם אחת החלטתי- לא הסתכל בתוקף! אלא מיד כשמזדמן לי להגיע לאותו חנות- אשתמש בתלוש. וכך היה.
רק להתחיל. לעיתים הקושי בדחיינות קשור רק לרגע הראשוני של ההתחלה. ברגע שעשינו את הצעד הראשון, הרבה יותר קל להמשיך ולצעוד. אז קדימה. רק בשביל הצעד הראשון. תתחילו. אפילו חמש דקות. רק כותרת. משהו קטן. העיקר להתגבר על קשיי ההתחלה.
מטרות ממוקדות וקלות ביצוע. כשאנו עומדים בפני מטרה כוללנית כמו: לעשות ספורט או לכתוב ספר, אנו באופן טבעי נרתעים ודוחים יותר. אך כשהמטרה מוגדרת ופשוטה למשל, לצאת הערב להליכה של חצי שעה, או לכתוב כמה משפטים בספר, היא הרבה פחות "מלחיצה", ומנגנוני ההימנעות שלנו עובדים פחות, ומאפשרים לנו לעשות ולהתקדם.
פירוק מטרות גדולות למשימות קטנות. בהמשך לסעיף הקודם, אנשים רבים תיארו כי ברגע שחילקו את המטלה שלהם למשימות קטנות, היה להם קל יותר לגשת אליה ולעשות זאת. ברגע שמטרה גדולה, למשל, לסיים העבודות לאוניברסיטה מתחלקות למטרות יומיומיים מוגדרות, קל יותר לגשת ולבצע.
תכנון סדר יום. עבור כל אלו שמוצאים את עצמם נמרחים עם היום שלהם ומבזבזים זמן יקר, כדאי לתכנן מראש את המשימות והסדר יום להיום. התכונן המוקדם מסדר את הראש, מארגן את המחשבה ומחזק את היכולת להיות ממוקדים ומרוכזים.
זמנים מוגדרים לריענון ומנוחה. כולנו זקוקים למנוחה, לזמנים של נחת ואגירת כוחות. אלא שבכדי לשמור על מיקוד נכון, כדאי שגם זמנים אלו יהיו מוגדרים בתוך סדר היום האישי. אפשר לתכנן מראש זמנים של קריאה, שינה, יציאה, פינוק או כל דבר אחר. תכנון זה חשוב במיוחד גם עבור אלו ששוכחים למצוא זמן לעצמם בתוך מרוץ החיים. אלו שנותנים ונותנים לכולם, אך את עצמם קצת מזניחים…
איך ארגיש כשאסיים? תדמיינו לעצמכם את תחושת הנחת, השלווה והסיפוק העצמי ברגע שתסיימו. תחוו את תחושת ההצלחה! ותזכירו לעצמכם, שזה קרוב ואפשרי להיות שם. שהרבה יותר כיף ונעים להיות "אחרי" מאשר חצי שנה לסחוב ולדחות…
לא חייבים לבד. במידה ויש לכם עומס גדול, ולא ברור מאיפה מתחילים בכלל- זה הזמן לבקש עזרה! אם ישנם דברים מסוימים שאחרים יכולים לעשות ובכך להוריד מכם עומס, עשו זאת. לפעמים הרצון לעשות ה-כ-ל לבד, מביא לכך שאיננו עושים כלום… אז עדיף לעשות פחות לבד, אך לעשות יותר!
לסיכום הדברים נזכיר את דבריו של הלל הזקן בפרקי אבות: "…ואם לא עכשיו, אימתי?!", כלומר עכשיו הוא הזמן הכי מתאים בשביל לעשות את מה שאתה צריך. נכון זה לא קל, אך ההווה, הרגע הזה- הוא הזמן הנכון. פשוט קום. קומי. ותתחיל.
אי אפשר לדעת אילו מטלות יצוצו מחר, אז קדימה. כבר היום! בהצלחה!
