נשמות רוקדות בונציה

בין בתי הגיטו, בתוך בתי הכנסת הענקיים ומעל תעלות ה"קאנל גראנדה", פגשנו ביהודים שלראשונה חוו מהי שמחת תורה • יומן מסע

נוסעים לונציה

יום שישי של חג הסוכות. הלילה הושענא רבה.

עד היום עוד השתעשעתי בחלום לנסוע לרבי. היום נאלצתי להכיר במציאות העגומה: לא נוסעים! מה עושים?

לבסוף, החלטנו, אני ורעייתי נורית להיענות להפצרותיהם הרבות של ידידנו הרב רחמים (רמי) בנין ושל בננו יוסף יצחק וזוגתו שיחיו, ולעשות את החג אתם בונציה.

חמש דקות לפני סגירת משרד הנסיעות, הצלחנו למצוא כרטיס טיסה מוזל למילאנו, ולמחרת מוקדם בבוקר, עם הזריחה, כבר התייצבנו בשדה התעופה. את תפילות הושענא רבה התפללתי לבדי בבית הכנסת שבשדה התעופה. כשסיימתי להתפלל, תרמתי את ארבעת המינים שלי (שהחזיקו מעמד יפה מאד השנה, ועדיין היו ירוקים ורעננים!), לדוכן חב"ד בשדה התעופה. לפני שעלינו למטוס, עוד הספקתי לראות בסיפוק אנשים המברכים על ארבעת המינים (שהיו) שלי.

אחרי מספר שעות טיסה, כבר ראינו מתחתינו את איטליה, ואז הודיע הקברניט שאי אפשר לנחות עכשיו במילאנו. במקום זאת, אנו נוחתים בונציה. ברכתי את בורא העולם ומנהיגו שקיצר לנו את הדרך, והביא אותנו ישירות לונציה, וכך חסך לנו את הטיסה עד למילאנו ומשם להגיע ברכב לונציה.

עד מהרה גיליתי ששמחתי הייתה מוקדמת מידי. כנראה, שלו יתברך, היו רעיונות אחרים. אחרי שירדנו מהמטוס, וכבר ראינו לפנינו את ונציה, הודיע הקברניט שחוזרים למטוס וממשיכים למילאנו! כל תחנונינו לא הועילו. הקברניט היה נחמד, אולם הודיע לנו שאין שום אפשרות שנרד כאן, ואנו צריכים להמשיך יחד עם כל הנוסעים עד היעד המתוכנן. באכזבה גדולה עלינו חזרה למטוס, והמשכנו עמו למילאנו.

מי כעמך ישראל

במילאנו חיכה לנו בננו עם הרכב שידידינו השליח הרב רחמים בנין שלח עבורנו. לפני שהגענו אמר לנו בננו ש"ונציה קרובה מאד למילאנו". בפועל, זו הייתה נסיעה של שלוש שעות ארוכות.

כיוון שעדיין אין מטוסים עם סוכות, כמעט גוועתי ברעב. שמחתי מאד לגלות שידידינו רחמים חשב עלינו, ושלח ברכב את הסוכה הניידת שלו. את הסוכה הקטנה פתחנו באחד החניונים הרבים שהיו לאורך הדרך. בין נהגי משאיות ענק מטורקיה ומגרמניה, ומכל שאר מדינות אירופה, הקמנו את הסוכה הקטנה כדי שנוכל לאכול, "ר קליינע סוכה'לה". עמדתי בסוכה (גם אם הייתי רוצה, לא היה בה מקום בשביל לשבת), והסתכלתי על הגויים שישבו גם הם לידינו ואכלו. חשבתי לעצמי, "מי כעמך ישראל". הם אוכלים ושותים כבהמות, ואנו מקיימים באכילתנו את ציוויו של בורא עולם!

בסופה של הדרך הארוכה והמעייפת, עברנו גשר ארוך מאד, אשר בנוי ממש על פני המים, והגענו סוף סוף לונציה.

בכניסה לעיר ממוקם חניון גדול, ושם משאירים כולם את הרכבים. מכאן והלאה, אין יותר רכבים. במשך הימים הבאים הלכנו לכל מקום רגלי, או שטנו בסירה (בימי החול). זו הייתה הקלה עצומה, לא לשמוע את הרעש האינסופי של הרכבים, שאנו רגילים תמיד לשמוע בכל מקום. בונציה הכל רק סירות. סירה "אוטובוס ציבורי". סירה "מונית". סירה "אוטו זבל". סירה "משאית". סירה "אמבולנס". אפילו, סירה "מכבי אש". אלא, שלהם יש "מכבי אש" מיוחד. מים לא חסר בונציה, ולכן כל "מכבה האש" הוא משאבה על סירה ששואבת מים מהקנאל (תעלה), ומתיזה אותם על השריפה.

ניגשנו ל"תחנת האוטובוס". מסתבר שיש כאן קווים מסודרים, ולוח זמנים מסודר. יש אפילו מפה, ממש כמו ב"סבוואי" בניו יורק. סירה מספר "42" שטה לאורך ה"גראנד קאנאל", ומשם היא פונה שמאלה ל"קאנל קנרג'ו". בתחנה השניה של "קאנל קנרג'ו" אנו יורדים, ומגלים מולנו את הסוכה של חב"ד.

כמה מרגש! הסוכה ממוקמת על שפת הקאנל, צמוד למסעדה של בית חב"ד. לא חולפות שתי דקות, וכבר ניגשים אלינו תיירים ישראלים. לנו קצת קשה לזהות בין התיירים הרבים, מי יהודי ומי אינו מבני ברית, אולם מתברר שלא צריך לחפש אותם. כל יהודי שעובר במקום, בין אם הוא תייר מישראל, מארה"ב או מכל מקום אחר בעולם, מגיב בתדהמה כשהוא מגלה את הסוכה ופונה ישר אלינו. אין תייר שאינו מרגיש חובה לגשת אלינו, ולדבר אתנו. התופעה הזו נמשכה במשך כל הזמן שהיינו בונציה. תיירים בלי סוף, מגיעים אליך בכל שעה של היום והלילה, וכל מה שנשאר לעשות הוא רק לדבר איתם על ענייני יהדות.

צמוד לסוכה של המסעדה ראינו עוד אחד מפלאי ונציה. מתברר, שבנוסף לסוכה הגדולה שהוקמה ליד המסעדה, ובנוסף לסוכה הצמודה לישיבה, יש לרחמים סוכה על הסירה שלו. הסוכה על הסירה היא ממש אטרקציה, וכל תייר יהודי שחולף ליד הסירה, חייב לצלם את הסוכה הייחודית הזו.

נותרה לנו פחות מחצי שעה להדלקת נרות, ואנו ממהרים לדירתנו, כדי להספיק להתארגן לפני החג.

הקפות בגיטו היהודי

ליל שמיני עצרת.

אנו ניגשים לישיבת חב"ד. בונציה אין רחובות מסודרים. ההסברים כיצד להגיע ממקום למקום, הם בסגנון "תלך עד הגשר השני, ושם פנה ימינה לאורך הקאנל". הרחובות מלאים גויים, עולם כמנהגו נוהג, ואנו מתכוננים לחג שמחתנו.

הישיבה עצמה ממוקמת בכיכר של הגטו העתיק ביותר בעולם. יכולתי לדמיין לעצמי איך התנהלו פה פעם חיים יהודיים תוססים. מאות שנים גרו כאן יהודים, נולדו, למדו, התחתנו, שמחו, רבו וכעסו.

פה הקימו את אחת הקהילות החשובות ביותר בימי הביניים. פה נכתבו ספרים חשובים על ידי רבנים חשובים. פה הודפסו ראשוני ספרי הקודש. "דפוס ונציה" הידוע היה פה ממש. יכולתי להרגיש את "משק כנפי ההיסטוריה". במרכז הגטו ניצבת אנדרטה לזכר היהודים תושבי המקום שנרצחו על ידי הנאצים ימ"ש. ליד האנדרטה ברז מים עתיק, ממנו זורמים מים ללא הפסקה. כשרצינו ליטול ידיים, פשוט ניגשנו לברז. המים טובים מאד וטעימים לשתיה. לא שמו פה שלט "חבל על כל טיפה". המים זורמים ללא הפסקה.

כשחזרתי הביתה, סיפר לי ידידי אורי, כי אביו נולד בגיטו הזה. בזמן המלחמה התחבאה כל המשפחה שלו בלולי התרנגולות, ורק בלילות יכלו לצאת ולחפש אוכל. סבא שלו היה מהנדס, והשתמש בידע שלו לבנות פצצות, כדי לפוצץ את הרכבות של הגרמנים.

הישיבה פתוחה לתוך כיכר הגטו. כל מי שמגיע לגיטו (וגילינו מהר מאד, שכל תייר שמגיע לונציה, רואה חובה לעצמו לבקר בגיטו) מגיע לישיבה. מסתבר, שהגטו הנו אתר תיירותי ראשון במעלה בונציה. מחוץ לישיבה הוקמה סוכה (מלבד זו שליד המסעדה), ומרגע לרגע מתגבר זרם היהודים שמגיעים לחזות בפלא הגדול. הם חשבו שהגיעו לונציה כדי לראות את תעלות המים, אבל אנו יודעים את האמת, שהם הגיעו כדי להתקרב ליהדות בבית חב"ד ונציה. יהודים שלא היה אפשר לדבר אתם על יהדות בעירם, מוכנים לשבת אתך בשמחה ולשמוע עוד ועוד על יהדות.

הקפות ליל שמיני עצרת.

אנו מקפידים "לקחת לחיים" רק בסוכה, אבל כל שאר האורחים אינם מהדרים בנושא הזה. במילא, אנו דואגים שכל אחד יגיד לחיים "למהדרין", קודם שהוא רוקד עם ספר התורה, או אומר פסוק מ"אתה הראת". יש כאלו שמתביישים, ועומדים מרחוק ומשקיפים, עד שחיוך לבבי של אחד הבחורים, עוזר להם להצטרף למעגל הרוקדים. חלקם הגדול נכנסים לישיבה עם המצלמות, ושואלים בהיסוס "אפשר לצלם?"… יש כאלו שאפילו לא מבינים, עד כמה השאלה אינה במקומה.

היסטוריה והווה

יום שמיני עצרת.

בבוקר אני מתעורר ורק חושב איך להתאושש מה'משקה' הרב שלקחתי אתמול, ושעדיין זורם בעורקיי. "אם רק הייתי יכול עכשיו לטבול במקווה" אני חושב.

כשאני מגיע לישיבה, אני מספר על חלומי לרחמים בנין. הוא צוחק. מתברר שאפילו מקווה יש בונציה. מעבר לכיכר, ממש ליד הגשר, בתוך כוך קטן, גיליתי את המקווה של ונציה. אולי לא המקווה הכי מפואר שראיתי, אבל מקווה למהדרין, כיוון שהמים שבו משיקים למי הים. אני טובל, ומרגיש יותר טוב.

תפילת חג. במהלך כל התפילה נכנסים אנשים חדשים. יש כאלו שנכנסים לחמש דקות, ויש כאלו שנשארים יותר.

ליל שמחת תורה.

אחרי התפילה בישיבה, אנו הולכים לשמח יהודים ב"בית הכנסת הגדול" של ונציה.

בונציה חמישה בתי כנסת עתיקים מאוד, בני מאות שנים. בתי הכנסת פתוחים לתפילה רק פעמים מעטות במשך השנה. בשאר הימים הם מהווים חלק מסיור מוזיאוני, אשר מאורגן על ידי מחלקת התיירות של העירייה. בשמחת תורה מתפללים בהם. הסבירו לי שבכל חג מתפללים בבית כנסת אחר, כדי לשמור על כולם פעילים, כך שלא יעברו לרשות העירייה. בכניסה עומד שומר. מסיבות ביטחון, מי שנכנס צריך להישאר עד סוף התפילה.

בית הכנסת עתיק מאד ומפואר מאד. ניכרים בו עדיין הפאר וההדר שהיו בו. יכולתי לדמיין את היהודים שהתפללו בו בשמחת תורה לפני שנים רבות. ראיתי בדמיוני את הגבירים בלבושם המפואר יחד עם פשוטי העם, כולם שמחים ורוקדים יחדיו בשמחת התורה. לבית הכנסת תיקרה גבוהה מאד, ומסביב לקירותיו ריהוט כבד עם פיתוחי עץ עתיקים.

הבתים בונציה צפופים מאד, ומחוברים אחד לשני. גם בית הכנסת צמוד לבתי הגויים שסביבו.

סביב לקירות שלטי הקדשה של יהודים שתרמו ממונם לפני שנים רבות לבית הכנסת. הסתכלתי בשלטים, וראיתי שעליהם תאריכים מלפני מאות שנים. קהילת ונציה היא קהילה מיוחדת ולקהילה מנהגים מיוחדים רק לה, "מנהגי ונציה". המתפללים מקיפים את בימת בית הכנסת עם שנים עשר ספרי תורה עתיקים, שעליהם פרוכות מבד ישן, ופעמונים עתיקים. אחרי כל הקפה, הם מניחים את הספרים על מתקנים מיוחדים, שחוברו לספסלי בית הכנסת. יש להם לכל הקפה ניגונים קבועים מדורי דורות.

תהלוכה מעל ה"קאנל גראנדה"

בסיום ההקפות בבית הכנסת הגדול אנו יוצאים ל"תהלוכה". כעשרה חב"דניקים הולכים ושרים ברחובות ונציה "שישו ושמחו בשמחת תורה". הרבי מלמד אותנו שלא להתפעל מהעולם, ואנו עושים זאת ב'הידור'. הרחובות בעיר צפופים ומלאים בתיירים. כנראה שאנו נראים בעיניהם כמשוגעים. אנו שרים את ניגון ההקפות לרבי לוי יצחק, ואני חושב לעצמי איזה "מרחק" עצום עבר הניגון הזה, מאז שרבי לוי יצחק שר אותו באלמא אטא, ועד שאנו שרים אותו ברחובות ונציה.

תיירים רבים מצלמים אותנו. בכלל, בכל מקום שהלכתי, הייתי אטרקציה. אנשים נדהמו לראות מין תופעה משונה כזו, אדם עם מעיל שחור ארוך. אולי, חשבו שאני עוד אחת מהדמויות המחופשות המסתובבות ברחובות העיר, מישהו שנשאר מקרנבל המסכות המקומי.

בדרך אנו פוגשים זוג יהודים מארץ ישראל שמטיילים בונציה יחד עם בנם הצעיר. כשאנו מציעים להם להגיע להקפות, הבן הצעיר 'סוחב' את הוריו כל הדרך עד לישיבה, מהלך של שלושת רבעי שעה. תוך כדי הליכה הם מסבירים: יש לנו שלושה בנים מבוגרים אשר טיילו כבר בכל העולם. בכל מקום שבו ביקרו הם פגשו את חב"ד וסיפרו על כך לאחיהם הצעיר. עכשיו, כשהבן הצעיר שומע שגם בונציה יש חב"ד, הוא מושך אחריו את הוריו להגיע לישיבה.

אנו מגיעים לגשר הגדול "ריאלדו" הבנוי מעל ל"קאנאל גרנדה". "קאנל גראנדה" היא התעלה המרכזית של ונציה, וממנה מתפצלות תעלות לכל הכיוונים. על הגשר, משני צידיו, חנויות יוקרה לתיירים. אנו עולים על הגשר, ונערכים לריקוד חסידי נלהב במרכז הגשר. כל התנועה פוסקת מתדהמה וכולם עומדים לצלם אותנו. יוסי מנדלסון עולה על כתפי אחד הבחורים, ומדבר באנגלית לנוכח הציבור שנקהל מסביבו, על שבע מצוות בני נח. קשה לי לזהות אם יש יהודים בקהל, אבל יוסי מזהה תיירים יהודים. יוסי מוציא בקבוק יין, ויוסי (עדיין על כתפי הבחור) עושה קידוש בכל רם.

מתוך הקהל אנו שומעים קולות "אמן", להודיע שאמנם יש יהודים בקהל…

אנו מזמינים את כולם לבוא להקפות בישיבת חב"ד בגיטו. משפחות עם ילדים, וזוגות צעירים, שהנקודה היהודית שבהם משכה אותם לעזוב את "מסע הקניות" המסורתי, ולהתחבר למסורת העתיקה של עמנו.

ממשיכים ברחובות המפותלים של העיר עד לכיכר המרכזית. מאות בני אדם מכל העולם עומדים ומתפעלים מהבניינים העתיקים, כאשר קבוצה של חב"דניקים נכנסת בשירה רמה למרכז הכיכר. פעם נוספת, יוסי עולה על כתפי אחד הבחורים, ומסביר לעשרות התיירים על שמחת תורה ועל שבע מצוות בני נח. כשהוא מסיים, הוא מזמין את כולם להקפות בישיבה. אנו ממהרים חזרה לישיבה כדי להספיק לקבל את פניהם של האורחים שהגיעו להקפות.

הקפות שמחת תורה.

תיירים רבים מגיעים לישיבה, וכל אחד מהם זוכה לרקוד עם התורה. יש כאלו שמתביישים, ומתיישבים בחוץ ליד הכיבוד. הכיבוד כיד המלך. בין האורחים אנו מגלים אישה יהודיה אמריקאית מבוגרת עם בעלה הכושי. היא נבוכה כנראה בגלל בעלה הגוי, ובכל אופן היא מגיעה. היא מספרת לאשתי שבבית הוריה היו מברכים על הלחם, אבל לא היו נוטלים ידיים. אשתי מסבירה לה, שלא בכל עניין אפשר לעשות קיצורים והנחות. האשה מהרהרת בינה לבין עצמה מספר דקות, ולבסוף מצהירה "אם כך, אני הולכת ליטול ידיים".

נשמות יהודיות מסתובבות בונציה

שבת קודש, בראשית.

היום כולם אוכלים במסעדה. אחד הדברים המיוחדים שבבית חב"ד בונציה, היא המסעדה שהוא מפעיל. המסעדה ממוקמת על שפת הקאנל (בעצם כל מקום בונציה נמצא על שפת הקאנל!) במשך השבוע המסעדה משרתת תיירים המעוניינים באוכל כשר (וגם גויים רבים שנהנים מהאוכל המעולה). בשבת ובחג האוכל בחינם. עשרות התיירים שמגיעים למסעדה בשבת ובחג מוזמנים לסעודות במקום ללא כל תשלום. האווירה מיוחדת. יהודים מכל רחבי העולם מתענגים על השבת המיוחדת רק לנו, לעם הנבחר. אוכלים, שרים ושומעים דבר תורה.

לידינו יושבים זוג שומרי מסורת מירושלים. הם הביאו איתם אוכל מהארץ לכל השבוע, אבל בשבת הם רצו להרגיש את אווירת השבת, והגיעו למסעדה. הבעל, במקורו מאנגליה, סיפר לנו על דודו. הדוד הזה היה רופא ידוע מאד, שגר שנים רבות באחת השכונות הכי יוקרתיות בלונדון. הוא היה היהודי היחיד בשכונה.

לילה אחד התקשר אליו הכומר השכונתי, ומספר לו שהירקן של השכונה נפטר. "הרי הוא משלכם" אמר הדוד לכומר. זה היה אחד הלילות הקרים והמושלגים ביותר, והדוד לא חשב לצאת מביתו בלילה כזה להלוויה של נוצרי.

הדוד למעשה היה רופא המשפחה של הירקן ושל כל בני משפחתו במשך יותר מארבעים שנה. הוא הכיר את המשפחה מקרוב, כמו שרופא משפחה "של פעם" הכיר משפחה.

"לא" אומר הכומר "הוא יהודי".

מסתבר שהירקן שחי כל חייו כגוי גמור, היה בעצם יהודי. למרות שחי כל חייו כגוי גמור, לא נתן לו ליבו להיקבר בין גויים, והוא ביקש להיקבר בין אחיו היהודים, אותם נטש לפני עשרות שנים! כיוון שידע שאף אחד לא יאמין לו כי הוא אמנם יהודי, השאיר בצוואתו מפתח של תיבה. כאשר פתחו את התיבה, גילו שם את הכתובה של הוריו, ונוכחו לגלות שהוא באמת יהודי.

מפעים היה לשמוע את הסיפור על נשמה יהודית טועה, שגם השנים הרבות שבהם חי חיים של גוי גמור, לא הצליחו לכבות את ה"נקודה" היהודית שבו.

אנו צופים בשני זוגות של ישראלים המתקרבים אלינו בהיסוס. נראה שהגיעו ישר מצפון תל אביב (אבל, לא מהישיבה של הרב גינזבורג!). הם דנים ביניהם מה לעשות, אחרי שרחמים הזמין אותם לסעוד אתנו סעודת שבת. אנו שומעים אחד מהם אומר בקול "אני, לחב"ד, אפילו אם ישלמו לי, לא אכנס!" אנו מחייכים. לא חולפות חמש דקות ושני הזוגות מסבים ליד שולחן השבת. "רק בגלל אשתי" מתנצל הבעל, "פשוט לא יכולתי לסרב לה"… ושוב, בפעם המי-יודע-כמה, אני חושב לעצמי "מי כעמך ישראל".

בשבת הגיע לבית הכנסת העתיק של הקהילה ח"כ יוסי שריד. כשביקשו את זהותו ודרשו ממנו להישאר עד סוף התפילה כתנאי לכניסה לבית הכנסת, הוא דחה זאת בכל תוקף. במקום זאת המשיך עד לישיבה, שם הוא פוגש את חב"ד. מסתבר שהיום הוא גם יום הולדתו, והחבר'ה שלנו שמחים לערוך לו מסיבת יום הולדת, עם קידוש של שבת! כשאני שומע זאת, אני משתאה – יוסי שריד בישיבה!

 

מוצאי שבת קודש.

לפני שאנו נפרדים מונציה, אנו מספיקים עוד לבקר בחיידר חב"ד של ונציה, בו לומדים שישה ילדים יהודים. הילדים זוכים לחינוך על טהרת הקודש ברמה הגבוהה ביותר. התפעלנו מההשקעה והמסירות הרבה של הרבנית שחר בנין בחינוך ילדי ונציה. כשאתה בחינוך שליחות של הרבי, כל הפרופורציות של השקעה משתנות מאד.

ביום שישי הבא הלך בננו הת' שלום דב בער ל"מבצעים" במקום הקבוע שלו בישראל. כשהניח תפילין לאחד ה"אנשים שלו", ניגשה אליו אשה וסיפרה לו בהתלהבות על הטיול הנפלא שהיה לה באיטליה. "שיא הטיול היה", אמרה, "כשהיינו בשמחת תורה בונציה. אתה לא מתאר לעצמך כמה זה היה מרגש. בארץ אנו לא מקפידים על החגים, אבל בונציה זה היה משהו מיוחד".

אחרי שסיימה לספר לו בהתלהבות רבה על כל מה שהם ראו, הוא אמר לה "מי שפגשת בונציה, היו ההורים שלי!" עולם קטן!

עד היום לא זכינו לחזות מקרוב בפעילות הנפלאה של שלוחי המלך. שמענו על פעילותם, וקראנו כתבות שונות, אולם אינה דומה שמיעה לראיה. היה מדהים לראות מה מסוגלים לחולל זוג שלוחים. כמה אפשר להאיר כל כך הרבה נשמות יהודיות. זה פשוט לא יאומן. רק הרבי נשיא הדור יכול, בהשראתו, להאציל כוחות כאלו על חסידיו-שלוחיו. ראינו שעצם היותם שלוחי המלך, מעניקה להם כוחות אדירים. הם פועלים בהתמסרות מלאה לקיום חזונו של הרבי, ש"לא ידח ממנו נידח".

אשרי חלקם!