לנצח ולצמוח מחדש

מהו סוד האושר? כיצד ניתן להשיגו? והאם אוכל להיות מאושר לנצח? או שבכלל האושר הוא מושג חמקמק שכרוך במרדף אחר מה שאינו בהישג יד..?

 

ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות. האדם נמשל לעץ כנאמר "כי האדם עץ השדה". הדרך לצמיחה אישית תלוי באושר הפנימי. השאלה היא, מהו סוד האושר? כיצד ניתן להשיגו? האם אדם יכול להיות מאושר לנצח או שבכלל האושר הוא מושג חמקמק שכרוך במרדף אחר מה שאינו בהישג יד..?

מחקרים מעידים בברור על המגמה: חברת השפע לא הופכת אותנו למאושרים יותר. כך למשל סקרים השוואתיים בין בני נוער מבתים עשירים לבני נוער מבתים מעוטי הכנסה מעידים על רמות גבוהות באופן משמעותי של נטייה לחרדות, דיכאונות ושימוש בחומרים ממכרים כמו סיגריות, אלכוהול וסמים אסורים, בקרב בני הנוער מבתים עשירים. על-פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, הדיכאון היא אחת המחלות החמורות ביותר מבחינת פגיעה באיכות החיים וקיצור תוחלתם.

גם בישראל הנתונים אינם מעודדים. אחוז גדל והולך מקרב בני הנוער סובל מדיכאונות או חרדות. הנזקים של החרדות, בכל תחומי החיים, ברורים. מאידך, התועלות של האושר עצומות. אנשים מאושרים מצליחים יותר כלכלית, איכות החיים שלהם גבוהה יותר. גם שיעור התחלואה ותוחלת החיים גדלה בקרב אנשים מאושרים.

 

בעל התניא, רבי שניאור-זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד, משתמש בדימוי הקרב כדי להסביר את פגעי העצבות. בזירת איגרוף, כששני אנשים נלחמים ביניהם, אם האחד יהיה שרוי בעצבות, אזי סביר שייפול וינוצח בקלות גם אם בפועל הוא חזק מחברו. כך כשאדם נגוע בעצבות וחרדות, סביר שגם ייכשל בדרכו. על-פי גישה זו לא למצליח יש סיבה לשמוח, אלא השמח יצליח.

 

 

מי שמצוי במצב רוח מרומם ונהנה מהרגשה טובה בעמלו, סיכוייו להצליח גבוהים יותר מאשר זה אשר מלכתחילה נוטה לגישה פסימית וקודרת. לעומתו מי ששרוי בדאגות הוא כמי שמשקולת מונחת על רגליו ומצרה את צעדיו. העצבות משפיעה גם על הסביבה. אנשים יעדיפו ליצור קשר עסקי, חברתי וזוגי עם מי ששמח ולא עם מי שנוטה לגוונים של עצבות. אנשים עצובים מעידים שנכנעו לנטייה הטבעית שלהם. הם בדרך כלל אינם מושכים אחרים ואינם מעוררים תשוקה לעשייה.

 

אולם מהו האושר וכיצד ניתן להשיגו?

 

על-פי תורת בעל התניא האושר עשוי להיות מושג חמקמק שכרוך במרדף אחר מה שאינו בהישג יד. האדם לעולם מונע על-ידי הכמיהה להשיג משהו חדש. בה בעת, אם הוא בוחן את עצמו במשקפיים האלה, מעטים הימים שבאמת יהיה שבע רצון מחייו.

 

תחושת הישות, המעמידה את האדם עצמו במרכז, גורמת לאדם להשתכנע כי רק אם ישיג פרסום נוסף, יוערך על-ידי סביבתו, יצליח יותר בעסקיו או בתפקידיו, הוא יגיע אל נחלת האושר הפנימית. אולם הערכה זו היא אשליה. אושר הנובע מסיפוק תחושת הישות הוא תמיד זמני, מתעתע ולעולם צפויה לאחריו נפילה. שכן כל הצלחה עשויה להיתפס ככישלון בשינוי זווית הראייה או אמת המידה.

 

על-פי בעל התניא בתוך כל אחד מאיתנו מתקיים מאבק פנימי מתמיד. צד אחד במאבק שואב את האדם לתוך אגוצנטריות וקיום אינטרסנטי. הכל נמדד מבחינה תועלתנית. אותה אגוצנטריות מאיימת מזווית נוספת על האושר. האדם המאפשר לתחושת היישות לשלוט בו הוא פגיע יותר. כל הערה, כל עיקום אף וחוסר שביעות רצון עשויים לכווץ אותו.

 

 

בעל התניא מכוון שהאדם יכיר בכך שהוא אינו יכול להיות מאושר באמת ולאורך זמן כשהוא מאפשר לצדדיו האגוצנטריים לשלוט בו. הוא אינו יכול להיות מאושר לאורך זמן כשהוא מוטרד ממה חושבים עליו, האם קיבל מספיק, האם מגיע לו יותר וכהנה מחשבות טורדניות. הוא יכול להיות מאושר בעיקר כשהוא ממוקד בעשייה שבה ישותו אינה תופסת מקום.