בוקר אחד בסיום התפילה, שם לב רב בית הכנסת ששמעון זקן המתפללים כבר בין תשעים בלי עין הרע, לא הגיע לתפילה. איך זה קרה? בשישים השנים האחרונות מעולם הוא לא הפסיד תפילה בבית הכנסת…?
כשהיום השלישי הגיע ושמעון עדיין לא הגיע, החליט הרב ללכת לבקר אותו בבית, אולי הוא לא מרגיש טוב?
הרב דופק בדלת, ושמעון עם חיוך מאוזן לאוזן נראה בריא כמו שור פותח לו את הדלת.
"אתה נראה בריא", אומר לו הרב, "אז מה קרה שהפסקת להגיע לבית הכנסת?"
"האמת היא כבוד הרב" עונה הזקן, "עשיתי חושבים. כל החברים שלי כולם כבר מנוחתם בגן עדן. רק אותי המלאכים שם למעלה שכחו כאן. רק זה חסר לי, שאני ילך לבית הכנסת והם ישאלו: מה? הזקן הזה עדיין שם?!…"
– – – –
כשאנחנו עומדים להתפלל, אנחנו עומדים עם הפנים כלפי מקום המקדש בירושלים. ומי שמתפללים בחו"ל? הרי לכוון בדיוק כלפי ירושלים קשה, הם נדרשים להתפלל כשהפנים מכוונת כלפי ארץ ישראל.
אבל יש כאן משהו לא מובן. אנחנו הרי מתפללים אל בורא העולם, יוצר הכל. הוא הרי לא מוגבל למקום מוגדר. עליו כתוב "את השמים ואת הארץ אני מלא".
גם התפילה עצמה היא עבודה רוחנית "עבודה שבלב". אז למה להגביל אותה ולחבר אותה עם מקום גשמי מוגבל, עם מקום המקדש?
השאלה הזו קופצת עוד יותר, כשאנחנו קוראים בפרשת השבוע על הציווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". התורה מפרטת, עם איזה חומרים להקים המשכן: "זהב וכסף ונחושת", וחומרים שונים אחרים, ודווקא מהחומרים החומריים הללו להכין "מקום משכן" לבורא בעולמנו. ברבות הימים, אכן, זה נקבע לעולמי עד, בהר המוריה בירושלים.
למה הקב"ה, הלא מוגבל, בוחר להשרות את שיא קדושתו בעולם הזה, דווקא בתוך דברים גשמיים ובמקום גשמי?
– – – –
התשובה לכך היא, שדווקא בזה באה לידי ביטוי גדלותו האמיתית של הבורא. שכן רק הוא, בכוחו לחבר את הגבול עם הבלי גבול.
עצם זה שאתה נותן הגדרה לבלי גבול, זה מעיד שהוא לא יכול להיות בגבול. לדוגמא הים נקרא לפעמים בלי גבול, והוא אכן אדיר עד כדי שבן תמותה קשה לו לקלוט עד כמה הוא אדיר. אבל עם כל עוצמתו הבלתי נתפסת, לתוך כוס – הוא לא יכול להיכנס…
כאן בדיוק טמונה גדלותו של הבורא. הוא לא מוגבל – לא במגבלות של הגבול, וגם לא במגבלות של הבלי גבול. הוא למעלה מכל המושגים של זמן ומקום. וביחד עם זה, הוא יכול לצמצם את עצמו אל תוך הגדרים של זמן ומקום. הוא היחיד שבאמת אין לו שום הגבלה. שום הגבלה לא מגבילה אותו.
זה בא לידי ביטוי גם באופן פיזי בבית המקדש. חז"ל אומרים ש"מקום הארון אינו מן המידה". למרות שארון הברית היה בגודל קבוע "אמתיים וחצי אורכו וכו'". אך כשמדדו מקיר לקיר, יצא 20 אמה. וכשמדדו מהקיר עד הארון, ומהארון עד הקיר יצא אותו מרחק בדיוק… כאילו שהוא לא תפס מקום.
– – – –
המסר שאנחנו צריכים לקחת מכאן הוא כפול.
מצד אחד לזכור שהמטרה של הבורא היא להחדיר קדושה לתוך העולם הגשמי והפיזי, ולכן אנחנו כאן בעולם החומרי שבו אנחנו חיים. לא להינתק ממנו ולנסות "לתפוס מלאכים" בשמים…
אבל גם, כשאנחנו נתקלים בקשיים ובבעיות, כאלו שנראים לנו כבלתי פתירים בעליל, ואנחנו בטוחים שאין סיכוי להיחלץ מהם, אנחנו חייבים להפנים שהקב"ה הוא כל יכול. הוא – לא מוגבל במגבלות שלנו, והוא כן יכול, לחלץ אותנו מכל צרה ולפתור לנו כל בעיה.
נזכור שראשי תיבות של בעיה הם: בורא עולם יפתור הכל…
ומה שרואים מכאן, לא רואים משם… 😉
שבת שלום ומבורך!
הרב נח סוליש
