בפרשה הקודמת למדנו על תורת בעלי החיים ; על סוגי החיות הטהורות והטמאות ועל דיני הקורבנות מהחי.
בפרשת השבוע עוברת התורה לדון בתורת האדם – במצבי טומאתו ובדרכים לטהר אותו מן הטומאה. חכמינו ז"ל מסבירים את הסיבה לסדר זה: "כשם שיצירתו של האדם (היתה) אחר כל בהמה, חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר בהמה, חיה ועוף".
הטומאה הראשונה בסדר חיי האדם היא טומאת היולדת. לאחר צאת התינוק מרחם אימו, נטמאת האם, ובסיום ימי טומאתה, עליה להביא קורבן הודיה לה'.
יש מפרשים כי הקורבן הוא כפרה על כך שבעת צירי הלידה, כשתקפו עליה כאבים עזים, נשבעה שלא תלד שוב ועל שבועה זו היא מביאה קורבן לכפרה.
בהזדמנות זו גם מצווה התורה על עשיית ברית-מילה לרך הנולד ביום השמיני ללידתו.
הטומאה החמורה בחיי האדם היא הצרעת והיא קיימת בשלושה מישורים: באדם עצמו, בבגדיו או בביתו.
באדם מופיעה מחלת הצרעת בצורת פצעים לבנים כשעליהם שערות לבנות, וחומרת המחלה מאובחנת על פי חוזק הלובן לדרגותיו השונות (שאת, ספחת, בהרת).
האדם הנגוע במחלה פונה אל הכהן, והוא – אם סימני המחלה ברורים בעיניו – מכריז על טומאת המצורע.
אך אם מתעורר ספק כלשהו, נשלח המצורע להסגר למשך שבוע. אם המחלה לא התפשטה, נקבעה טהרתו ואם פצעיו גדלו הוא נשלח לעוד שבוע ימים שלאחריו קובע הכהן באופן סופי אם הוא טהור או לא.
