הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מענדל שניאורסון, נולד בניקולייב שברוסיה בי"א ניסן תרס"ב (1902). בן בכור לאביו הגאון החסיד והמקובל רבי לוי יצחק שניאורסון ולאימו הרבנית חנה ז"ל. בגיל חמש עקר עם הוריו ליקטרינוסלב שברוסיה (עכשיו דנייפרופטרובסק), שם נתמנה אביו לרב-ראשי.
נעוריו
כבר מילדותו הפליא הרבי בחריפות שכלו הגאוני ועד מהרה נטש את לימודיו במסגרת ה'חדר' עם בני גילו, שכן עבר והשיג את כל שאר התלמידים. אביו נאלץ להעסיק מורים פרטיים לחינוכו, ובהגיעו לגיל מצוות כבר נחשב
גאון עולם. בגיל שבע-עשרה כבר אמרו עליו שכל מרחבי התורה וסודותיה נהירים לו והוא בקיא בכל הש"ס והפוסקים.
החתונה
בשנת תרפייג (1953) נסע הרבי לרוסטוב, שם נפגש לראשונה עם רבי יוסף יצחק שניאורסון, הרבי הקודם של חב"ד, מי שעתיד להיות חותנו ברבות הימים. כעבור ארבע שנים נאסר הרבי הקודם על ידי הבולשביקים ונידון לעונש חמור על "חטאו" בהפצת היהדות ברחבי רוסיה, אך בדרך נס ניצל בהתערבות מדינאים דגולים במערב. השלטונות החליטו לאפשר את יציאת הרבי ובני משפחתו מרוסיה, משהבחינו בשימה בשמו של הרבי , המיועד להיות חתנו של הרבי, טענו הממונים כי ודאי לא תהיה בעיה למצוא חתן אחר… אלא שתשובת הרבי היתה ברורה וחד-משמעית: חתן שכזה אי אפשר למצוא…". כך קיבל הרבי רשיון לצאת מבריה"מ למרות כל המסמכים ה"מרשיעים" שהאשימו אותו בפעולות מסועפות בעניני תורה ומצוות.
בי"ד כסלו תרפ"ט (1929), בחצר ישיבת "תומכי תמימים" שבוורשה, נשא הרבי את הרבנית חיה מושקא נ"ע, בתו השניה של הרבי הקודם. לאחר הנישואים התגורר הרבי בברלין ופאריז, שם למד באוניברסיטאות המקומיות ורכש ידיעה מקיפה במקצועות המדע הכללי, בהן השתמש לצורך עבודתו הרוחנית.
התיישבות באמריקה
בשנת תש"א (1941) ניצלו הרבי והרבנית מאירופה הנאצית ובניסי ניסים היגיעו לארה"ב. חותנו, אשר הגיע כשנה לפניו, מינה אותו ליו"ר הועד המנהל של הארגונים החדשים שהקים: "המרכז לעניני חינוך" – הזרוע החינוכית של תנועת חב"ד, "מחנה 'שראל" – ארגון השירות של התנועה, העוסק בתחום הסיעוד החברתי ו'קה"ת' (קרני הוד תורה) – הוצאת הספרים המוציאה לאור את פרסומי חב"ד. זמן קצר לאחר מכן החל הרבי
לרשום את פירושיו והערותיו בתחומים שונים.
קבלת הנשיאות
למרות צניעותו וענוותנותו נודע הרבי בבקיאותו בכל חדרי התורה, הן בהלכה, הן במחשבה והן בתורת הסוד. הוא שימש מקרוב את חותנו הגדול בעניני הנהגת הכלל והפרט, קיבל ממנו הדרכה אישית ועשירה, ושהה רבות במחיצתו.
טבעי, היה איפוא, שלאחר הסתלקות חמיו, בעשירי לחודש שבט תש"י (1950), עלה הרבי על כס נשיאות תנועת חב"ד כאדמו"ר השביעי לשולשלת זו ומאז הוא מכונה בפי כל "הרבי מליובאויטש" או "הרבי".
פעילותו
התקופה בה נטל הרבי על עצמו את עול הנשיאות התאפיינה בהתדרדרות דתית. רבים מבני הנוער התרחקו משמירת המצוות; היהדות הדתית היתה נתונה להתקפות עזות ורבים החלו להתבייש ביהדותם. לכן מיד בתחילת דרכו נקט הרבי בשיטה, כי היהדות לא רק תהיה אלא גם תיראה. הפעילות החבדי"ת הוציאה את היהדות לרחובות: כינוסים המוניים, תהלוכות ילדים ונוער, טקסי הדלקת חנוכיות במרכזים הגדולים ו… מי לא מכיר את ה"טנקים" של חב"ד כל אלו הן רק מעט מהפעילות העניפה שהקים הרבי באמצעות שלוחיו במשך למעלה מחמישים שנה. פעילותו של הרבי ניכרת בכל נקודה יהודית בעולם ודומה שאין שום גוף יהודי בעולם שיש לו "שגרירים" ושליחים כמו שיש לרבי מליובאוויטש.
תורתו
הקשר של הרבי אל חסידיו הוא בעיקר באמצעות רבבות שיחותיו, אלפי מאמריו ואינספור מכתביו היוצאים משולחנו אל כל קצוי תבל. בכולם הוא מאיר באור מיוחד ומקורי את כל הנושאים הקשורים בעולמה
של היהדות. דבריו מצטיינים בבהירות רבה, בפשטות גאונית מצד אחד וחריפות מן הצד השני. עד כה יצאו לאור למעלה ממאה ספרים המקבצים בתוכם חלק מדבריו ורעיונותיו. בין היתר כדאי לציין את סדרת הספרים של 'ליקוטי שיחות' הכוללת כ-40 ספרים, כשכמעט בכל שנה יצא לאור כרך חדש. בקרוב אנו עומדים להתבשר על כרכים נוספים מסדרת ספרי 'אגרות-קודש', בהם מכתבים מרתקים המקיפים את כל תחומי החיים (משם אנו מלקטים את המכתבים למדור "הרבי כותב").
הציפיה למשיח
האמונה והציפיה לבואו של המשיח ובנין בית-המקדש הם המרכיב העיקרי בעולמו של הרבי. הוא עוסק בכך בכל הזדמנות, הן בכתב והן בעל-פה וכל פעולותיו מתנקזות ליעד המיוחל של ביאת משיח.
בשנים האחרונות אמר הרבי כי יתכן שהמשיח מתמהמה משום שאין מצפים מספיק לבואו וכנגד תופעה זו קבע הרבי את הסיסמא "משיח עכשיו". הרבי דורש לצפות ולחכות לו, כפשוטו, כפי הנוסח המקובל בכל תפוצות ישראל : "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח. ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא".
נאמנים לתפיסה זו, בטוחים אנו כי ישוב הרבי ויתגלה לעם ישראל עם משיח צדקנו בגאולה השלימה תיכף ומיד ממש.
