התורה – סופרמרקט?

אלא שכאן מתעוררת שאלה קשה: אם אמנם יש בתורה מקור לכל דעה ולכל שיטה, איך יכולים אנו לדעת מהי השקפתה האמיתית של התורה? בכל ויכוח ציבורי אצלנו אנו עדים למבול של אסמכתות ממקורות היהדות, לכאן ולכאן. אנשים כבר אומרים, שביהדות אפשר למצוא כל מה שרוצים, והשאלה היא רק מה בוחרים לשלוף מתוכה.

האומנם היהדות היא סופרמרקט של דעות והשקפות? האומנם משמשת התורה כלי-שרת בידיו של האדם, שבא אליה עם עמדה מוכתבת מראש ומוצא בה אסמכתא לדעותיו ולהשקפותיו? אם כך, הרי התורה מאבדת את תוקפה כמי שאמורה להנחות ולכוון את האדם, ונהפכת לאסופה של דברי-חכמה, שמתוכם בוחר לו כל אדם מה שלבו חפץ!

כמובן שחס-וחלילה לנו לחשוב כך, התורה ניתנה כדי להיות לנו כמורה-דרך בחיי היהודי, הן לפרט והן לכלל ולחברה. מכאן, שיש לה עמדות ברורות ומוצקות בכל שאלה שעולה על הפרק. מובן גם-כן, שהיא אינה אומרת דבר והיפוכו, כי-אז אין היא יכולה עוד לשמש מורת-דרך שלנו. לכן ניתנו לנו כללים, שאמורים לתת לנו את האפשרות לגלות מה באמת דעת התורה בשאלות אלה.

הכלל הראשון החשוב לגבינו הוא ההבחנה בין חלקים בתורה ששיכים לחלק הדרוש, הרמז והסוד לבין חלק ההלכה שבתורה. מדרשים, אגדות חז"ל ודברי-קבלה הם אמנם חלק מן התורה ויש בהם את כל קדושת התורה וכו', אך במקום שיש הלכה ברורה, אי-אפשר לשלוף מדרש נגד ההלכה. ההלכה – היא הקובעת את הדרך, ואילו המדרשים והאגדות עומדים במישור אחר לגמרי.

גם בהלכה עצמה יש להבחין בין דעות שונות שמושמעות לפני שנפסקת ההלכה, לבין המצב לאחר שנקבעת ההלכה. קודם שנפסקת ההלכה יש מקום לשתי הדעות, בבחינת "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", ואולם לאחר שנקבעה ההלכה – יש רק דעה אחת מחייבת: ההלכה הפסוקה. ההלכה, היא הצורה שבה מועבר אלינו רצון ה', והיא האמורה להנחות את הדרך ליחיד ולכלל.

לאור גישה זו מתברר מהר מאוד, שאין כבר סופרמרקט של דעות והשקפות. ההלכה היא סדורה ומגובשת, והיא מגדירה בבהירות את עמדותיה. יש אומנם גם בהלכה מקום למחלוקת ולשיטות שונות – ו"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" – אך מדובר בדרך-כלל בפרטים קטנים ולא בעקרונות מרכזיים.

המענין הוא, שכל אותם המנסים לנטות מהיהדות הסלולה, כל הרוצים להתאים את התורה לדעותיהם נאחזים בדרך-כלל באגדות ובמדרשים או בדעות שאינן להלכה.