שביתה, ולא של ההסתדרות…

כזו שביתה עוד לא היתה. המשק כולו היה משותק במשך שנה שלימה, במהלכה לא התנהל משא-ומתן בין המעסיקים והפועלים ואיש לא העלה דרישות כלשהן • בסוף השנה חזרו העובדים למלאכתם. המתח המעמדי פג מעט, פריון העבודה עלה, וזאת למרות שאיש לא שילם לעובדים דמי אבטלה. אם-כך, ודאי תשאלו, מדוע התקיימה השביתה?

השביתה שהוכרזה היתה כללית והיא הקיפה את כל המגזרים. המשק כולו היה משותק. לא היתה זו שביתת אזהרה בת יום אחד בלבד. השביתה ארכה שנה שלימה, 365 ימים מלאים. במהלכה לא התנהל משא-ומתן בין המעסיקים והפועלים. איש לא העלה דרישות כלשהן ; לא תוספת שחיקה, לא פדיון דמי מחלה ואף לא פרמיות למינהן.

בסוף השנה חזרו העובדים למלאכתם. המתח המעמדי פג מעט, פריון העבודה עלה, וזאת למרות שאיש לא שילם לעובדים דמי אבטלה. אם-כך, ודאי תשאלו, מדוע התקיימה השביתה?

זו היתה שבתת מצווה הכתובה בתחילת פרשת "בהר": "וידבר ה' אל משה בהר סיני … ושבתה הארץ שבת לה'" – זו השנה השביעית הנקראת שנת השמיטה.

שואל הפרשן המקראי, רש"י, את השאלה (שחלק ממנה הפך לניב שגור בפי העם): "מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו מסיני" – ומדוע מוזכרת דווקא מצווה זו בקשר להר סיני ("וידבר ה' . . בהר סיני . . ושבתה הארץ שבת לה"')?

ומשיב: ללמדך – מצוות השמיטה באה איפוא ללמד על כל המצוות ; כשם שבה נאמרו כל פרטי המצווה במעמד מתן-תורה, אף כל המצוות נאמרו בפרוטרוט למשה רבינו בהר סיני. אולם עדיין נשאלת השאלה: מדוע נבחרה דווקא מצוות השמיטה כדי ללמד ממנה לכל המצוות האחרות?

שתי גישות

במצוות השמיטה מתבטאת גישתה של היהדות לסדר ואורח חייו של היהודי החי עלי אדמות בעולם הזה הגשמי.

מצד אחד אומרת התורה ליהודי: "שש שנים תזרע שדך…" – עליך לחיות בתוך מסגרות העולם הטבעי ולהתקיים בדרך זו דווקא. אל תתנתק מן העולם, פעל דווקא בחיי החולין ואל תעסוק רק בעניינים רוחניים של תורה ותפילה. מצד שני מודיעה התורה ליהודי שאחת לשבע שנים עליו להתנתק מחיי החולין, לעזוב את עבודת האדמה ולקיים "שנת שבתון", שמטרתה – עיסוק בעניינים רוחניים. באשר לפרנסתו בשנה זו מבטיחה התורה: "וציויתי את ברכתי" – עליו לסמוך על הקב"ה הכל-יכול ועל עזרתו העל-טבעית.

לכאורה נראים הדברים סותרים זה לזה: להטיף לעבודה ועשיה במסגרת העולם, ובד בבד לומר כי בשנת השמיטה יש להמנע מכל עשיה ולסמוך על ישועה ניסית?!

לאמיתו של דבר זהו רצונה של תורה – לשלב את שתי הגישות. על האדם לעשות ככל יכולתו לפעול בדרכים הטבעיות העומדות לרשותו, וביחד עם זאת להאמין בעזרת ה' הבאה באופן של למעלה מדרך הטבע. כך, לאחר שש שנות עבודה והישגים, לא ישים מבטחו בעבודתו וביגיע כפיו אלא יזכור שבכל דבר דרושה עזרת ה'. משנת השמיטה שואב היהודי כוח לשנים הבאות בהן יעסוק בעבודת העולם, לתוכו יחדיר אור וקדושה רוחניים.

הדבר מתבטא גם בסדר הפסוקים שבפרשתנו: תחילה מצווה התורה: "ושבתה הארץ שבת לה'" ורק אח"כ – "שש שנים תזרע שדך…". לכאורה היה הסדר צריך להיות הפוך, שכן תחילה, בבואם לארץ, עבדו בני-ישראל שש שנים, ורק בהגיעם לשנה השביעית שבתו ממלאכה? – אלא שסדר מיוחד זה בא ללמדנו ששנת השמיטה משפיעה על כל שש השנים האחרות, וקדושתה נותנת כוח להאיר את עבודת החול.

מחזוריות שנתית, שבועית ויומית

שש שנים והשביעית שבתון – מחזוריות שנתית. מעין זו אנו מוצאים גם בימי השבוע: שש ימי החול ובסופם שבת – יום המנוחה בו פנוי האדם לעסוק בתורה ותפילה.

ביום השבת מתעלים כל ימי החול ועבודתם, והשבת משפיעה ומברכת את ששת הימים הבאים.

כך גם בחיי היום-יום. במשך היום עוסק היהודי לפרנסתו, במילוי צרכי גופו באכילה שתיה ושינה, אך יחד עם זאת, בכל יום, חייב הוא להקדיש זמן ללימוד התורה ולתפילה. בפרק זמן זה הוא מתעלה מעל מגבלות העולם ומתקשר עם הקב"ה.

זהו איפוא המוטיב הנלמד ממצוות השמיטה, שתפקידה לגלות את סוד קיומו של העם היהודי בכלל ושל כל יהודי בפרט – השילוב בין התנהגות טבעית ועל-טבעית.