ב"ה ה' אב, תשל"ו
ברוקלין, נ.י.
מר שניאור זלמן יפה
105 קאוונדיש ראוד
סלפורד, לאנס.
שלום וברכה:
נהניתי לקבל את ההתכתבות שלך מארץ-ישראל, ובמיוחד מירושלים עיר-הקודש, והרבה תודות על כך שעדכנת אותי על העניינים שם. מתוך הנחה שכעת כבר חזרת הביתה, מכתב זה נשלח לכתובת שלך בבית.
אתה בוודאי תחשוד (ובצדק) שהמטרה של מכתב זה היא מעשית, היינו, בקשר לפעולות ולמבצעים המיוחדים בנוגע ל"בין המצרים" ולתשעה באב וכו', שבוודאי נודע לך עליהם במיוחד במהלך ביקורך בארץ ישראל. אבל אף-על-פי שההדגשה היתה על בין המצרים, ברור שאם חס ושלום משיח לא יבוא עד סוף התקופה הזאת, זו עצמה הוכחה שהמאמץ המרוכז, או על כל פנים המאמץ של כמה אנשים, לא היה מספק בהפצת התורה והמצוות במידה המלאה של "היום – אם בקולו תשמעו". לפיכך, אין כל צורך להסביר באריכות שנדרש מאמץ מוגבר בתורה ובצדקה, ובגמילות-חסדים בכלל, גם לאחר בין המצרים, ועם לא פחות להט, מרץ והתעוררות מאשר לפני כן; ובעצם, עם יותר – כדי להשלים את החסר בעבר.
כפי שהוזכר פעמים רבות לפני כן, העולם אוהב לשים לב למאורע יוצא מן הכלל, סנסציוני במיוחד, כמו ההצלה הניסית בנמל-התעופה אנטבה אשר באוגנדה. ההוראה מזה גלויה: כל מלה לא-זהירה, או מעשה פזיז, מצידו של כל אחד מהקבוצה המצילה היו מסכנים את כל מבצע ההצלה, רחמנא ליצלן, הן עבור המצילים והן עבור בני-הערובה, וכן את היוקרה של כל העם היהודי, בארץ ישראל ובתפוצות.
אציין דוגמה אחת, שהוזכרה גם בהתוועדות: נניח שאחד המצילים היה מדליק גפרור, מבלי להתחשב בפקודה החמורה לשמור על חשיכה ושקט וכו', בתירוץ שזה עניין פרטי שלו. לפעולה שנראית לכאורה קלת-ערך היו השלכות אדירות, לא רק עבור עצמו וכל הסובבים אותו, אלא גם עבור אלה המצפים להינצל בבניין אחר; והיתה לזה השפעה באו"ם, בוושינגטון ובכל רחבי העולם. הנה תשובה ישירה מתוך מצב גלוי לעין אשר התגלה לנגד עינינו עם תוצאות שניתן להכירן בבירור – לאלה הטוענים למה לעשות כזה "רעש" מיהודי שנמצא באיזשהו מקום בצד האחר של כדור הארץ ומדליק גפרור בשבת או ביום-טוב. באופן דומה, להצלת יהודי מעשיית עבירה יש השלכות מרחיקות-לכת על חייו של אותו יהודי פרטי, ושל משפחתו, והקהילה שלו, וכל היהודים בכל מקום שהם.
כמובן, היצר הרע ישיב מיניה-וביה שמבצע ההצלה באנטבה היה מקרה יוצא מן הכלל, שכרוך בחטיפה וכו'. אבל אז אין חוטף גרוע יותר מהיצר הרע בעצמו, ואין מצב יותר יוצא מן הכלל מאשר ההישרדות של העם היהודי ככבשה אחת בין שבעים זאבים וכו'. בוודאי אין צורך בהרחבה נוספת.
ייתן השם שהתקופה הנוכחית של שלושת השבועות, שמתחילה בצום שבעה-עשר בתמוז ומסתיימת בצום תשעה באב, תיהפך, על-פי ההבטחה האלוקית, ובקרוב – "לששון ולשמחה ולמועדים טובים", ושלא יהיה עוד צורך לדבר על דברים בלתי רצויים ברוחניות, ואף לא על דברים בלתי רצויים בגשמיות, משום שעדיין יישאר הרבה מה לעשות בקיום הציווי להפיץ את כל ענייני הקדושה ("מעלין בקודש"), שהטוב יהיה טוב יותר, והטוב יותר – הכי טוב, ומה שכבר הכי טוב עבור מישהו שנמצא באמצע הדרך במהלך המסע שלו זה לא לגמרי טוב עבור מישהו שהוא יותר מתקדם.
בברכה להצלחה בכל הנ"ל,
[חתימת יד קודשו של הרבי]
נ.ב. אני מנצל הזדמנות זאת להודות לך שוב על העונג של קריאת ה"יומן" שלך, אף-על-פי ששמי מוזכר בו לעיתים קרובות מדי. פחדתי לספור כמה פעמים, מחשש שאיאלץ להביע מחאה חריפה. יחד עם זאת, יש לך רשות ממני לצטט חלקים ממכתב זה ביומן הבא שלך, מאחר שאני חושש שהיית עושה כך בכל מקרה; כך שגם זה יהיה עם רשות.
