ב"ה כ"ה אלול, תשל"ח
ברוקלין, נ.י.
משפחת המנוח …
מילאנו, איטליה
שלום וברכה:
בימים אלה, ימי הסליחות והרחמים, אשר מביאים את השנה היוצאת אל סופה, ומהווים הכנה לקראת השנה החדשה, אני מפנה אליכם את השורות הבאות, בתקווה שהם יביאו לכם נחמה מסוימת.
אפתח בכך שישנם הרבה עניינים והתרחשויות שקשה למוח האנושי להבין אותם. ביניהם יש גם רבים שאפילו אם היה ניתן להבין אותם מבחינה שכלית, קשה לקבל אותם מבחינה רגשית. בייחוד, במקרה של שכול.
אף על פי כן, לכל יהודי ניתנה הוראה על ידי בורא ומנהיג העולם שהעניינים הקשורים באבילות חייבים להיות מוגבלים בזמן, אף על פי שבמשך הזמן המתאים זה טבעי ונכון לתת פורקן לכאבו וצערו של האדם על האובדן העצוב, בהתאם לטבע שהקב"ה נטע באדם.
עם זאת, כאשר התקופות השונות של האבלות חולפות – שלושת הימים הראשונים של צער עמוק ודמעות, שבעת ימי ה'שבעה', ה'שלושים', וכו' – אסור להאריך את התקופות הללו מעבר לימים שהוקצבו להן. ומאחר שזוהי ההוראה של הבורא והמנהיג של העולם, ברור שביצוע ההוראות האלוקיות הללו הוא במסגרת היכולת של כל יהודי, משום שהשם לא מצפה לדבר בלתי אפשרי מאת הנבראים שלו, והוא מספק לכל אחד מראש את הכוחות והעוצמה הנחוצים כדי לבצע את ההוראות שלו כפי שהן מפורטות בתורתו, שנקראת תורת אמת, משום שהיא אמיתית ומציאותית בכל ההוראות והציוויים שלה.
מכאן שגם אלה הסבורים שההפחתה ההדרגתית של האבלות, כנ"ל, עלולה לגרום לנשמתו של המנוח שנמצאת עכשיו בעולם האמת הרגשת עלבון – טועים לחלוטין, כי ההיפך הוא הנכון. בעצם, אבלות מופרזת על ידי קרובים איננה טובה עבור הנשמה שנמצאת בעולם האמת, כשהיא רואה שהיא מהווה גורם חשוב להתנהגות הבלתי ראויה מצידם של הקרובים שלה כאן על פני האדמה; לא ראויה – משום שאין זה בהתאם לרוח של התורה ולפירוש המילולי שלה.
ללא ספק, יש גם הסבר הגיוני לאמור למעלה. הסבר אחד, כפי שהוזכר באריכות בהזדמנות אחרת, הוא שהנשמה היא, כמובן, נצחית, כפי שמכירים בכך באופן אוניברסלי. יהיה זה בניגוד להיגיון ולשכל הישר לחשוב שהפרעה גשמית אצל הגוף עלולה להשפיע על החיוניות והקיום של הנשמה, שהיא יישות רוחנית טהורה. הדבר היחיד שמחלה, או תאונה קטלנית, יכולה לעשות הוא לגרום חלישות, או הפסקה, של הקשר שמחזיק את הגוף והנשמה ביחד, כאשר הנשמה עוזבת את המשכן הזמני שלה בעולם הזה ושבה לעולם המקורי שלה בעל הרוח הטהורה, בעולם הנצחי.
למותר לומר שבכל הקשור לנשמה, זהו שחרור מן ה"מאסר" שלה בגוף. שכן, כל עוד היא קשורה בגוף, היא סובלת מהמגבלות הגשמיות של הגוף, אשר בהכרח מאלצות את הנשמה ומערבות אותה בפעולות גשמית שהן במהותן זרות לאופי הרוחני הטהור שלה. למרות זאת, קרובי המשפחה והידידים שנשארו בחיים מתאבלים למשך זמן מה על העזיבה והעלייה של הנשמה למשכנה בשמים, משום שהאדם לא נמצא עוד בגשמיות כאן בארץ, ולא ניתן עוד לראות ולשמוע אותו ולהרגיש אותו באמצעות החושים הגשמיים ולכן הוא חסר באופן מעציב. עם זאת, הנשמה כשלעצמה שומרת על כל הכוחות שלה, וכפי שמוסבר במקורות הקדושים שלנו, היא מגיבה על ההתנהגות והרגשות של הקרובים שלה שנשארו מאחור, שותפה לשמחות שלהם ולצרות שלהם, ונהנית מהמעשים הטובים שלהם, ובייחוד אלה שנעשו לזכותה של הנשמה, והיא מתפללת ומשתדלת לטובת הקרובים שלה כאן בארץ.
במלים אחרות, העזיבה של הנשמה את הגוף היא היתרון והעלייה הגדולים ביותר עבור הנשמה, והאובדן הוא רק עבור השכולים, ובמידה זאת זה מכאיב גם לנשמה, כמובן.
ועדיין ישנה נקודה נוספת שגורמת כאב לנשמה לאחר עזיבתה את הגוף. בעוד הנשמה "מלובשת" בגוף, היא יכולה להשתתף באופן פעיל עם הגוף בכל העניינים של התורה והמצוות ומעשים טובים שנעשים בחיי היום-יום כאן בארץ. אבל מכיוון שכל זה כרוך בפעולה גשמית ובחפצים מוחשיים, הנשמה לא יכולה עוד להיות מעורבת בפעולות אלה כאשר היא שבה למשכנה בשמים, שם היא יכולה רק ליהנות מהפירות של התורה והמצוות והמעשים הטובים שנעשו על ידה בעת השהייה הארעית שלה בארץ. מכאן ולהבא, הנשמה חייבת להיות תלויה בקרובים ובידידים שלה שיעשו מצוות ומעשים טובים גם למענה, וזהו מקור לסיפוק אמיתי עבור הנשמה, ומסייע לה לעלות לגבהים גבוהים עוד יותר.
לסיכום, זה לא מפתיע שהשכל האנושי אינו מסוגל לתפוס את הדרכים של השם ומדוע הוא צריך לקחת אנשים טובים שעשו מעשים טובים במשך כל חייהם וסייעו להפיץ אלוקות על פני האדמה על ידי הפצת התורה והמצוות, דבר שהם היו ממשיכים לעשות אילו היו ניתנים להם עוד שנים. זה לא מפתיע, משום שבן אדם הוא נברא, והוא מוגבל בכל ההיבטים שלו, ולא ייתכן שאף נברא יהיה מסוגל להבין את הבורא. בתור המחשה פשוטה: תינוק אינו מסוגל להבין את החכמה של אדם חכם מאוד או של מדען, אף על פי שהמדען בעצמו היה תינוק בעבר, והתינוק בהווה יוכל עם הזמן להיעשות למדען גדול עוד יותר מאשר האחר. לפיכך, אם זה לא מפתיע אף על פי שהשוני והמרחק בין התינוק והמדען הוא רק יחסי, עד כמה פחות מפתיע זה כאשר השוני הוא מוחלט ובלתי ניתן להשוואה לחלוטין, כמו בין נברא והבורא.
שנית, כשיודעים שהשם הוא עצם הטוב והחסד, ו"טבע הטוב להיטיב", ו"השם הוא צדיק וישר" וכו', ידיעה שהיא אחד העקרונות הכי בסיסיים של האמונה שלנו, כפי שמוסבר באריכות בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה – ברור שכל מה שהשם עושה הוא לטובה.
שלישית, ברור גם שהנשמה בעולם האמת מחכה ומצפה שכל המעשים הטובים שהיא עשתה כאשר היתה כאן בארץ, ואשר היתה ממשיכה לעשות אילו השם היה נותן לה יותר שנים בעולם הזה, יימשכו לטובתה על ידי כל האנשים הקרובים אליה והיקרים לה. בוודאי היא מצפה שתקופות האבילות לא יתארכו מעבר לזמן שנקבע, מכיוון שזה יהיה בניגוד להוראת התורה.
יתירה מזו, כאשר זה נוגע לאנשים שהתחנכו, וחינכו את ילדיהם, בדרך התורה, שנקראת תורת חסד, אשר כלל הזהב שלה הוא "ואהבת לרעך כמוך", והיא עושה זאת לזכותו ולחובתו של כל יהודי להפיץ את התורה והמצוות מתוך שמחה וטוב לבב, ואשר הם בעצמם היו התגלמות של כל התכונות הללו – כל מה שנאמר למעלה מודגש בהדגשה גדולה עוד יותר.
הרבה יותר ניתן להיאמר על הנושאים שהוזכרו במכתב זה, אבל אני בטוח שהאמור למעלה יהיה מספיק, בהתאם לאמירה, "תן לחכם, ויחכם עוד" (משלי ט, ט).
השם יברך את כל אחד ואחד מכם, בתוככי כלל ישראל, שמכאן ולהבא אך טוב וחסד ירדפו אתכם תמיד, ויכתוב ויחתום את כולכם לשנה טובה ומתוקה, בטוב הנראה והנגלה.
נ.ב. זהו דבר שהזמן גרמא, מזכרת רבת-חשיבות ונצחית לנשמותיהם של המנוחים היקרים, שספר התניא הקדוש נדפס בימים אלה במילאנו והוקדש להם. תהיינה נשמותיהם צרורות בצרור החיים.
בכבוד ובברכה,
[חתימת יד קודשו של הרבי]
