למעלה מבינת אנוש

חבורת איכרים ניסתה להבין תופעה משונה של עגלה הנוסעת בלי סוסים. נסעו האיכרים למקום עמידתה של הרכבת והחלו לחפש את הסוסים המסתתרים בתוכה...

כאשר הומצאה הרכבת, ישבה חבורת איכרים וניסתה להבין תופעה משונה זו של עגלה הנוסעת בלי סוסים. היה ברור להם שיש כאן תרמית כלשהי. נסעו האיכרים למקום עמידתה של הרכבת והחלו לחפש את הסוסים המסתתרים בתוכה, אך אבוי, הם לא גילו אפילו את קצה זנבו של סוס. גירדו האיכרים בפדחתם והגיעו למסקנה: סוס גדול אמנם אין כאן, אבל ודאי מסתתר בתוך הרכבת איזה סוס קטן וחזק מאוד, שקשה לגלותו.

משל זה נהגו חסידים להביא כדי להמחיש את נטייתו הטבעית של האדם להסביר דברים על-פי אמות-המידה המקובלות אצלו. גם כשהוא מבין שיש דברים שהמושגים האנושיים אינם חלים עליהם, עדיין הוא משאיר 'סוס קטן' – הוא מנסה בכל-זאת להלביש על הדברים את מושגיו המוגבלים.

זעקה ללא מענה

שאלות רבות בעולם האמונה הן תוצאת התפיסה הזאת. מאמינים בה'; מאמינים שהוא גדול ונשגב; מאמינים שהוא אין-סופי – ועדיין משאירים את ה'סוס הקטן', את אמות-המידה האנושיות; מצפים מהקב"ה שינהג על-פי ההיגיון האנושי ויפעל במושגים המקובלים אצלנו.

דוגמה מובהקת לכך היא ההסתבכות של יהודים מאמינים רבים בשאלת השואה הנוראה. נשמעים הסברים שונים, ואף אחד מהם אינו מניח את הדעת. יתרה מזו, מי שעברו את השואה וחוו את מוראותיה על בשרם, מתקוממים – במידה רבה של צדק – על עצם הרעיון להסבירה.

אך למה דווקא השואה היא היוצרת את המבוכה? וכי מותו של ילד קטן בימינו אינו מעורר אותן שאלות של "איפה האלוקים"? ההבדל הוא, שמוות של ילדים קטנים הוא, לצערנו, חלק משגרת החיים, ואילו רציחתם של שישה מיליונים הוא זוועה בלתי- נתפסת. אך במהות השאלה, אין הבדל בין השתיים.

אמר פעם אחד מגדולי החסידות: "אינני רוצה להאמין באלוקים שדרכיו מובנות לי". אנו מאמינים בקב"ה ובהנהגתו לא משום שאנו מבינים את דרכיו ואת מחשבותיו, אלא דווקא משום שהוא נעלה מאיתנו ומהשגתנו. כאשר איננו מבינים את דרכי האלוקים, הרי זו רק הוכחה, כי "גבהו דרכיי מדרכיכם ומחשבותיי ממחשבותיכם". השואה הביאה זאת לקיצוניות הגדולה ביותר, לאי-הבנה מוחלטת.

אין כל בושה להודות ולומר: אכן, אין באפשרותנו להבין את השואה, היא נעלית מבינת אנוש. יתרה מזו, אסור לנו להבין את השואה, כי אז אנו כאילו מסכימים לה, ואסור לנו להסכים, כשם שאסור לנו להסכים לאריכות הגלות. השואה חייבת להישאר כזעקה נוראה, זעקה שאין לה מענה, זעקה שדורשת ותובעת את הגאולה שתשים קץ לייסורי העם היהודי.

טוב לכל יהודי

מי שרוצה, רואה בשואה קושיה על האמונה, ומי שרוצה, מוצא בה חיזוק לאמונה. דווקא ניצולי השואה מסרו עדויות מופלאות על ניסים כבירים ועל השגחה עליונה מופלאה בתוך אימי השואה. רבים שבו אל האמונה דווקא על-ידי השואה, אחרי שנוכחו כי על-אף הכול עם – ישראל חי וקיים. נפלאים הדברים מאיתנו ולא לנו לנסות להסבירם.

מאמינים אנו באמונה שלמה שיש דין ויש דיין. מאמינים אנו שהקב"ה השגיח על העולם גם בימי השואה האיומים והאפלים ביותר. מאמינים אנו שאין אדם יכול לנקוף אצבעו למטה, אלא אם כן הכריזו על כך מלמעלה. ודווקא משום כך איננו יכולים להבין. כגודל האמונה – גודל השאלה.

כמו-כן מאמינים אנו, שאחרי שואה כה נוראה, מובטח לנו רק טוב. וכפי שהבטיח הרבי מליובאוויטש, בימי מלחמת המפרץ: "אחרי השואה, לא תקום פעמיים צרה, לא מעין דיליה ולא מקצתיה. ואדרבה, יהיה אך טוב וחסד בטוב הנראה והנגלה לכל יהודי, ולכל בני – ישראל, בכל מקום שהם".

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות