לרבים מכם ודאי קצת מוזר לקרוא בתקציר המאמר את המילים "לחיות עם הזמן". הרי דבר לא נכתב כאן על חידושי הטכנולוגיה האחרונים או דגמי האופנה שיצאו זה עתה, ומה עושה כותרת כזו בין מאמרים העוסקים בתורת ישראל העתיקה?
היה זה רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, שנהג לומר אימרה זו בהזדמנויות שונות. כששאלו חסידיו למה כוונתו השיב כי יש לחיות עם "פרשת השבוע", כלומר, לא רק ללמוד את תוכן הפרשה, אלא "לחיות" עמה וליישם את האמור בה בחיינו היום יומיים. בנקודה זו טמון כוחה ונצחיותה של תורת ישראל.
קו חשיבה זה והתנהגות זו נוגעים עוד יותר לפרשיות בהן אנו עוסקים במרוצת שבועות אלו, המדברות על יציאת מצרים – עליה נאמר ציווי מפורש בתורה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
מיצרים והגבלות
מצרים הוא מלשון מיצרים והגבלות. כל אדם "שבוי" ונתון בידי הרגליו היום-יומיים, כאשר ברוב המקרים גוברת אצלו תאוות החומרניות של מצרים על רוח ה"יהודי" שבו. יציאת מצרים, כפי שהיא מתוארת בתורה משמשת איפוא מעין "מתכון" ליציאת האדם מתלותו בתאוותיו החומריות וליציאתו ממעגל ההרגלים שסיגל לעצמו.
כל עוד לא נחתו המכות על המצריים המשיכו הללו להעביד את בני-ישראל בפרך. אלה היו שקועים כל כך בשעבוד הגלות עד שלא יכלו לקלוט ולהבין את משמעותה של בשורת הגאולה שהביא עמו משה, כפי המסופר בכתוב: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה".
תחילת שבירת קושי הגלות היתה במכות הראשונות שהביא הקב"ה על מצרים. לכן אם ברצוננו לשבור את המיצרים האישיים שלנו, עלינו להתבונן היטב ולהפיק לקחים ממכות מצרים. לחמם את האדישות
המכה הראשונה היתה מכת הדם. מי הנילוס, העבודה-זרה של מצרים, הפכו לדם. טבעם של המים שהם קרים ולחים, ובמובן הרוחני הם רומזים כי היפך הקדושה היא אותה אדישות וקרירות המנתקת את האדם מסם חייו, היא תורת ומסורת ישראל.
המכה הראשונה בדרך ליציאה מה"מיצרים" היכתה במים, ודוקא אלו שביאור (נילוס) – שבניגוד לשאר המים היורדים כגשם מן השמים הרי שאלו מגיעים מתחת לפני הארץ – שיא הקרירות והשפלות.
לעומת זאת, על הדם מעידה התורה: "כי הדם הוא הנפש", כלומר הדם הוא חם ותוסס והינו בעצם חיותו של האדם. ממכת הדם אנו לומדים כי דבר ראשון יש להפוך את הקרירות והאדישות לחום של קדושה. היצר-הרע משקיע הרבה מאמצים בכדי לצנן את האש היהודית הבוערת בקרבנו. לא אחת אנו קוראים או שומעים רעיון מענין ומלהיב בתורת ישראל, או אפילו על נס ומופת גלוי, ואז בא היצר-הרע וטוען: מה יש פה להתלהב, ובכלל, הרי הקב"ה הוא כל יכול ואין לו בעיה לעשות ניסים, למה לצאת מהכלים? במקרה כזה יש מיד להכות בו במכת ה"דם". דוקא להוסיף ולהגביר את החיות וההתלהבות מכל ענין שבקדושה.
לצנן את ההתלהבות
במים הקרירים המבטאים כאמור את חוסר החיות בדומם מתקיימים גם בעלי-חיים הנושאים את אותן תכונות של המים, מקור חיותם. אחת מחיות אלו היא הצפרדע, בה השתמש הקב"ה במכה השניה שהנחית על העם המצרי.
הצפרדעים חדרו לכל פינה בארץ מצרים, כשהשיא היה שנכנסו צפרדעי המים הקרירים לתוך אש התנורים הלוהטת. מעובדה זו אנו זוכים ללמוד עוד שלב ביציאה מהמיצרים וההגבלות – המקררים את כל אותה התלהבות וחמימות שאנו משקיעים בחיי החומר ותאוות הגוף.
להרבות באור
בדרך כלל סדר העבודה הרוחני של יהודי מתחיל ב"סור מרע" ורק אחר כך בא גם ה"עשה טוב". ממש כמו בית, שתחילה מנקים אותו מהלכלוך ורק אחר כך מכניסים לתוכו את כל הריהוט היפה. כל זה כשסדר העבודה הוא במטרה לעלות מלמטה למעלה, אך כשהקב"ה הביא מלמעלה למטה מכות על מצרים, התחיל במכת הדם (חימום הקרירות – "עשה טוב") והמשיך במכת הצפרדע (קירור התאוות – "סור מרע").
כאמור בתחילת דברינו היות וכל פרשיות התורה משמשות לנו הוראה לחיינו היומיומיים, הרי שנוכל ללמוד ממכות מצרים כי לעיתים יש להתחיל מ"עשה טוב" – ריבוי הפצת האור – אור הקדושה והיהדות, שעל ידו ידחה ממילא החושך. זו הדרך ליציאת מצרים וע"י כך באה הגאולה הפרטית של כל אדם מן המיצרים וההגבלות הפרטיים שלו, דבר המביא לגאולה הכללית: 'וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" בגאולה הקרובה על ידי משיח צדקנו בקרוב ממש.
