לצמוח כאדם

ומהם חיים אמתיים?

לעיתים קרובות אנו שומעים אנשים המביעים שביעות-רצון ממעמדם הרוחני, בבחינת: "אני בסדר". ובאמת, הם אנשים טובים והגונים, שממלאים את חובותיהם כלפי עצמם וכלפי סביבתם, וגם שומרים על מידה מסויימת של מסורת ושל קיום מצוות. אי-אפשר לומר שהם "לא בסדר". אך שביעות-הרצון, כשהיא מופיעה במישור הרוחני – היא כשלעצמה דבר שאינו חיובי כלל.

התכונה של "שמח בחלקו" היא נפלאה בכל הקשור לעולם החומר. ככל שאדם שמח יותר במה שיש לו ואינו שואף לאגור עוד כסף ועוד נכסים – כן גדל אושרו, וזה גם העושר האמיתי וכפי שאמרו חז"ל : "איזהו עשיר? השמח בחלקו". אך בכל הקשור לנכסים רוחניים – תורה, מעשים טובים, מידות טובות – כאן תכונת "השמח בחלקו" היא תכונה גרועה מאוד. בעולם הרוח, אי-שביעות-הרצון והשאפתנות המתמדת – הן התכונות הנכונות והראויות. אחרת קופא האדם על שמריו, ואינו מתקדם, וממילא נגרמת נסיגה.

 זאת יכולים אנו, ומשום כך, צריכים אנו ללמוד מיום חמשה עשר בשבט – ט"ו- בשבט הנקרא בלשון המשנה "ראש השנה לאילנות"… ונשאלת השאלה, מה טעם ראה האדם לחוג חג לא לו?! אלא, ישנו קשר בין האדם לאילן, וכמו שנאמר "כי האדם עץ השדה".

מה האילן – צמיחתו הנאה מותנית בטיב הגרעין ובטיפוחו של השתיל בעוד רך, פגם זעיר בשתיל מוליד אילן מעוות לחלוטין. כך האדם – יש לשים דגש על חינוכו מגיל צעיר על טהרת הקודש, חינוך יהודי מקורי, פשרה קלה באיכות החינוך, תוצאותיה – מעוות שיקשה לתקנו בהתבגרו.

מה האילן – אינו פוסק מצמיחה והתחדשות – הפסקת הצמיחה פירושה רקבון.

 כך האדם – זקוק להתעלות מתמדת והוספה בלתי פוסקת בקיום התורה והמצוות. עמידה במקום פירושה רקבון רוחני.

האדם אינו יכול לומר : "אין לי עוד מה לשפר". כל עוד רוח-חיים באפו, יש לו הכוח – וממילא גם מוטלת עליו החובה – להוסיף ולהתקדם ולהשתפר. מבחינה זו "השמים הם הגבול".

כל אדם שיחשוב לרגע על עצמו, ימצא ללא ספק שיש בכוחו להשתפר ולהוסיף. הוא יגלה שיש לו אפשרות לקבוע עוד שעה ללימוד נושאים חדשים בתורה. הוא ימצא מצוות נוספות שהוא יכול לקיים ללא קושי מיוחד. הוא ייווכח שיש לו זמן לעשות עוד מעשה טוב למען יהודי אחר. זו הצמיחה האמיתית שנדרשת מיהודי חי.

פיתגם חסידי ידוע אומר: חיים אמיתיים פירושם – שהיום הנוכחי יהיה טוב יותר מהאתמול, ושהמחר יהיה טוב יותר מהיום !