הסיפור של ז'אן קלוד והנזיר הבודהיסט

לז'אן קלוד יש חיוך רחב על הפנים ועיניים חומות וטובות. הוא כאן כדי לעזור. כן, אפשר תמיד לעטות ארשת צדקנית על שרירי הפנים ולצקצק בלשון, אך עיניהם של בני-האדם לעולם לא משקרות. הנתינה משתקפת באישונים. הנשמה היא שמביטה.

הוא מתגורר כבר 40 שנה בעיר ורנאסי שבהודו. לנפאל הוא מגיע חודשיים-שלוש בשנה. הוא יורד מן האוטובוס הישן והמקרטע לאחר נסיעה של ארבעים שעות, בעונה בה צולפת הרוח הלבנה והעיקשת על פניהם של הילדים זבי-החוטם ומחוסרי-הגפיים המתגלגלים בצידי הרחובות.

קר להם לילדים וז'אן קלוד מגיע במיוחד כדי לדאוג שיהיה להם חם. בנפאל כולה בקטמנדו הבירה בפרט, זרוקים אלפי ילדי רחוב מעוותים ומצורעים בין הביבים ובתוך מי השופכין, נוברים בערימות האשפה הגדולות בתקוה למצוא דבר מאכל ראוי להכניס לפיהם, מחפשים פיסות בדים קטנות שיכסו את גופם.

בלילות, כשהקור כאן מגיע למינוס אפס מעלות, הם מבעירים מדורות של יאוש מקרבים את ידיהם לשלהבות העצובות. לא קל להלך בניהם. המבט המורעב שלהם צובט את הלב והופך את הקרביים.

"לז'אן קלוד יש בית-יתומים גדול בהודו, שם הוא מגדל מאות רבות של ילדים בהתנדבות", מספרים האנשים, "הוא מחולל שם ניסים ונפלאות של ממש עם הילדים", הם מתפעלים. "זה בגלל שסבל כל-כך בעצמו כשהיה ילד", הם מוסיפים בלחש…

לא אחת מצאתי עצמי מתבוננת בו מרחוק, פוסע לאט בין הצריפים ושאלתי את עצמי ואותו חרש-חרש 'מי אתה ז'אן קלוד? ואיפה.. איפה סבלת כל-כך ??!"..

באחד הימים בהם ישבנו עם המטיילים בבית-חב"ד זיהינו את כנף גלימתו נשרכת על המדרגות. משום-מה הדבר נראה לנו אך טבעי כאילו חיכינו לרגע הזה.. הוא נכנס בחיוך נבוך וביקש לדבר עם הרב. זה זמן רב שהוא שומע על הבית היהודי החם שיש במקום הזה.

הוא רוצה מאוד לדבר עם הרב אבל קשה לו. שישים שנה שהוא לא דיבר עם רב.
כל-כך הרבה זמן עבר מאז שלמד את אותיות הא-ב עם המלמד אוליביה גלזן בפריז. כן, לפני אלפי שנות אור. כשעוד קראו לו 'רפאל' ועוד הרבה קודם שבעטו באבא ואמא במגפיים מסומרות ושלחו את המשפחה בת ה-5 נפשות יחד עם עוד אלפים רבים של יהודים ל'דראנסי' – המחנה בו המתינו לקץ גורלם, לרגע בו יובלו למחנות ההשמדה.

ניצוץ כי ידלק. ז'אן קלוד במסיבת חנוכה, השנה

עוד שהיה תינוק אמרו כולם שיש לו זכרון מיוחד במינו, התפעלו מהיכולת הזו שלו לזכור תאריכים ולחרוט אירועים, בשנים הארורות הללו, כשהתגלגל בודד בצידי הדרכים מתפלש במי הביוב כואב ומיוסר, התפלל רק לשכוח. לשכוח ושוב פעם, לשכוח.

לא, הוא לא שכח כלום. הוא חרט את המראות כולם על לוח ליבו. הסיוטים קבעו להם משכן קבע. יחד עם זאת, הוא זוכר את ההבטחה שהבטיח לעצמו שעה שגופו השדוף נרמס וקליפת התפוז שבערימת האשפה דמתה בעיניו לאוצר, הוא יעזור לילדים סובלים!

הוא יתנתק מהכל. מהעבר. מהמסורת. מהיהדות. מכל מה שקשור לשנים הרעות ההן ויקדיש את עצמו לסבלם של ילדים בעולם הקשה הזה.

"לא יודע איך להסביר את זה. פתאום הערב כשראיתי את האור בוקע מן החלון שלכם, החלטתי שאני עולה", הוא מרכין את ראשו. זו היתה תחילתה של הידידות המופלאה בין ז'אן קלוד – רפאל לבנינו. מידי יום אחר-הצהריים היה נכנס לבית-חב"ד מדבר עם 'הרב חזקי' שעות ארוכות, חוזר ומספר חוזר ודומע. הדרך מן הספה אל בית הכנסת שלנו היתה לו ארוכה וקשה . הוא היסס וחשש והזכרונות ההם שוב פעמו ביתר שאת .. לא דחקנו בו . גם אותה הוא צלח אט אט בקצב שלו.

ידענו כבר מנסיון שכשהניצוץ היהודי נדלק, גם רוח פרצים לא תצליח לכבות אותו.
באחד הימים הוא קיבל מאיתנו במתנה את הספר 'הדרך לחיים של משמעות' בשפה הצרפתית. עוד באותו הלילה הוא דפק על דלת ביתנו בהתרגשות וביקש לדעת יותר ויותר על הרבי מליובאויטש שדבריו החכמים והנהדרים פרטו על הנימים הדקים של נשמתו…

השנה הגיע ז'אן קלוד-רפאל לנפאל שבוע לפני חג-החנוכה. זהו החג הראשון שמזדמן לנו לחגוג עימו. "עוד שבוע נר ראשון של חנוכה" סיפרנו לו. "מאוד נשמח לראות אותך מגיע להדלקה יחד עם כולם".

הוא הביט בנו מהורהר ולא ענה.

● ● ●

שנה בדיוק קודם לכן. שבוע לפני חנוכה.

ניר נכנס אל בית-חב"ד בבגדים של נזיר בודהיסט. ראשו מגולח וזרועותיו חשופות..
הוא סקר בעיניו את החבורות הרבות המתגודדות בבית-חב"ד. מי בספות מי במחשבים מי במסעדה ומי בבית-הכנסת. "לא הגעתי הנה בשביל לטייל. אני למעשה מחפש פה משהו אחר", שמענו אותו אומר בהתלהבות.

"באתי הנה להגשים חלום של כמה שנים". הוא מחליק על שמלתו האדומה ומספר לכל מי שרק רוצה לשמוע שהוא נוסע לתרגל 'תפילות' ומדיטציה שמונה שבועות במנזר הבודהיסטי המפורסם 'קופאן'. המנזר נמצא מזרחית לקטמנדו כשלושת-רבעי שעה נסיעה והיא צופה על כל עמק קטמנדו.

במנזר חיים כ-300 נזירים בתנאים בסיסים ביותר והוא מציע שורה של קורסים דתיים המתיחסים לאלים השונים. "הודעתי להם על הגעתי עוד בארץ" הוא אומר .
"אני יוצא לשם מחר לפנות בוקר . בתקופה בה אשהה שם ,אני מתכוון להיות חלק בלתי נפרד ממערך הנזירים במקום".

הוא מביט בנו מזוית העין לראות כיצד אנו מגיבים.

מטיילים ישראלים בשיעור בבית-חב"ד בנפאל

אנו מחייכים אליו ומציעים לו להצטרף ולשבת עם החבר'ה על הספות לשיעור הערב הקבוע עם הרב חזקי. ניר מסרב בחיוך נבוך. הוא… הוא חש עייפות. ה'גסט האוס' שלו נסגר מוקדם. הרגליים שלו קצת כואבות. השיעור מתחיל וניר שמכין לעצמו תה בפינה מוצא עצמו קרוב יותר ויותר . לא מה פתאום, הוא לא יושב בשיעור חסידות . הוא רק מחכה שהתה יתקרר…

הערב לומדים המטיילים מתוך פרק ל"ב בתניא.

יושבים ומדברים על הקשר החזק שבין נשמה של יהודי לחברתה. 'ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם רק שהגופים מחלוקים'… אנו משוחחים על הערבות ההדדית שקיימת בין יהודי ליהודי בכל מקום שהוא ועל כך שכל יהודי הוא למעשה שליח שמטרתו היא לתת ולהעניק משלו לאחיו, היהודי אחר.

כשעוברים לסיפור, מתיישב ניר על הספה אבל, מי יודע?! אולי זה באמת כי כואבות לו הרגליים?!…

● ● ●

שמלקע חי בעיירה קטנה בפולין לפני מאתיים וחמישים שנה. לשמלקע אין שבע'ר עשיר ושק זהובים לא מוטמן לו תחת קרשי הבקתה הקטנה שלו. הוא עמל לפרנסתו משעה שמנער השכוי את כרבולתו ועד שהרקיע רקוע כוכבים. לשמלקע ורעיתו פונדק קטן וצדדי בו הם מוכרים משקאות.

מידי לילה הם סופרים את המעות הבודדות שהצליחו לאסוף באותו היום ונאנחים אנחה מעומק הלב, כזו כמו שרק יהודי בעיירה בפולין לפני מאתיים שנה יכל.. כשזלדה ביתו הבכורה מגיעה לפרקה, שולחת אותו רעיתו לאסוף מעות לנדוניה בערים הסמוכות.
שמלקע אוסף את צרורו הקטן הכולל לחם צר ונאד מיים נפרד מבני משפחתו ויוצא אל הדרך.

הוא עובר בין כפר לכפר בין עיר לעיר בין אגמים לביצות בין שדות ליערות ומספר לעוברים ושבים על מצבו הקשה. הימים נוקפים הנעליים כבר קרועות לגמרי, פיו של שמלקע מלא בסיפורים ובקשות אך ארקנו עדיין ריק.. חם מאוד היה אותו היום. השמש קופחת ללא רחם.

השדות צמאים למיים וכמותם גם שמלקע שלנו. הוא סר לבוסתן הסמוך ונעצר כדי להרוות את צמאונו אך תוך כדי שהוא מטה את הכד אל פיו הוא חש בזיעה טורדנית היורדת ומטפטפת לו במורד הגב. מכירים את זה, אה?! הוא שולח את ידו לגרד את הגב דרך המעיל השחור אך לשוא. ידו אינה משגת את אגל הזיעה. דקות ארוכות חולפות והמצב רק הולך ומחמיר. הזיעה מטפטפת מטה, הגירוד בגב נעשה מצוקה של ממש והוא את נפשו אנה יביא?!

לפתע הוא מבחין בגזע עץ רחב. חיוך רחב מתפשט על פניו. הוא נעצר מול העץ ומחכך את גבו ימינה ושמאלה. הנה, עוד גירוד אחד וכבר הוקל לו. א'מחיה!. מה שלא ידע שמלקע שלנו הוא – שהבוסתן בו הוא נמצא הוא למעשה גינת הקיט של המלך והעץ עליו הוא מתגרד הוא עץ התפוחים האהוב עליו ביותר.

כשהמלך מביט מן החלון, הוא רואה יהודון גלותי שמתחכך על גזע העץ האהוב עליו. חמתו בוערת בו והוא לא יודע את נפשו מרוב כעס. הוא שולח להביא אליו את שמלקע האומלל שנופל אחת אפיים ארצה ומתחנן על חייו. "לא .. לא ידעתי שזו הגינה שלך", הוא מייבב. "אני סובב כבר שבועות ארוכים ומנסה לאסוף זהוב לזהוב במטרה לחתן את הילדה שלי. היה חם השמש קפחה ו..רק גרד לי בגב", הוא מסביר בבכי למלך.

"כמה כסף אתה צריך בשביל לחתן את הילדה שלך?", צווח עליו המלך. "מאה אלף זהובים" מגמגמם שמלקע בתשובה. "רדו למרתף", הוא מצווה על משרתיו, "ארזו ליהודון הזה מאה חמישים אלף זהובים ושלחו אותו מעל פני. שלא יחפש עוד כסף ושלא יתגרד לי פה על העצים".

החתונה נחגגה ברוב פאר והדר.

הכלייזמרים ניגנו שעות ארוכות והעיירה הקטנה לבשה כולה חג ומחול. בתחילה התפלאו האנשים בעיירה הקטנה מהיכן אסף לו שמלקע את כל הכסף, אך מהר מאוד כטיבם של סודות כמוסים במיוחד הנלחשים מפה לאוזן, עשתה לה השמועה כנפיים.

ככל שנוקפים הימים יותר ויותר אנשים מבני העיירה כמהים גם הם לחסות תחת צילו של עץ התפוחים המצמיח זהובים לרוב, אולם רק זבולון ומישקה העגלונים, הרהיבו עוז.

הם לובשים את מעילם השחור חובשים את המגבעת לא לפני שדרכו עליה כהוגן, קורעים את נעליהם לאורך ולרחוב ויוצאים היישר.. אל גינת הבוסתן של המלך. הנה, הם כבר שם. קשה לפספס את עץ התפוחים הגדול של המלך.

בחיוך רחב מאוזן לאוזן נעמדים מישקה וזבולון ומתחילים לחכך את גבם במרץ על הגזע. השעות נוקפות והמלך טרם מופיע בחלון. כשדמותו עבת הבשר נראת סוף-סוף דרך החרכים, גבם של החברים נעשה כבר חריצים ופסים אדומים וכחולים.

"מה"??? שואג המלך "עוד פעם???".

כשמביאים את זבולון ומישקה לפניו הם משפילים את פניהם בהכנעה. "אדוני המלך", הם לוחשים, "עניים מרודים אנו. מעיירה קטנה עד כדי שאינה מופיעה על המפה שלך. אנו סובבים כבר שבועות ארוכים ומנסים לאסוף זהוב לזהוב במטרה לחתן את הילדות שלנו.. היה חם כל-כך, השמש קפחה ו..גרד לנו בגב אז נעצרנו להתגרד על העץ הזה". הם מסבירים.

"תלו אותם על העץ הזה", צווח המלך בזעם לעבדיו. "ע-כ-ש-י-ו!!". זבולון ומישקה מביטים זה בזה המומים.

"אבל… אבל למה???", הם שואלים. "למה לשמלקע החבר שלנו שעבר כאן בחודש שעבר והתגרד על אותו העץ בדיוק, נתת מאה חמישים אלף זהובים"??!!

"האמנם שוטים אתם", שואל אותם המלך, "האם אינכם מבינים לבד את ההבדל?" הוא מתרעם. "ההוא שהיה כאן לפני חודש, היה לבד. לא היה מי שיגרד לו בגב. אתם שניים, יכלתם לגרד האחד לשני"!!!…

● ● ●

הסיפור הסתיים וניר קם מן הספה מהורהר. הוא מגלגל בראשו את ששמע הערב.
'ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם רק שהגופים מחלוקים',
מצא חן בעיניו הרעיון הזה של האחדות בין יהודי ליהודי… נשמע דווקא מענין. הוא מתחבר מאוד. הוא מבטיח לעצמו לזכור את הדברים ששמע הערב.

מי יודע?! אולי אי-פעם יזדמן לו להיות גם הוא שליח לדבר טוב?! אולי גם הוא יצליח ל'גרד לחבר שלו בגב'?!

לפני שהוא יוצא אנו נותנים לו חנוכיה ונרות עם דף הברכות המצורף . "עוד שבוע חנוכה", אנו מזכירים לו, "בכל מקום ומצב בו יהודי נמצא הוא צריך לזכור שהוא יהודי וככזה – המטרה העיקרית שלו בעולם היא להפיץ אור גדול לסביבה כולה"…

הוא נוטל את החנוכיה ומביט בנו ממושכות.

● ● ●

שנה חלפה. הנה כבר נר ראשון של חנוכה. בית-חב"ד לובש חג וקישוטים. הסופגניות הריחניות ממתינות במטבח שממול, קורצות במשובה בעיני הריבה שלהן למשתתתפים. החנוכיה הגדולה ניצבת במרכז. מאות מטיילים ומטיילות ואנשי קהילה מחכים לרגע בו נברך על הדלקת הנרות.

"זוכרים אותי"? מפלס אלינו את דרכו בחור צעיר מהפתח. הוא לובש מכנסי ג'ינס וחולצה לבנה מכופתרת. ניר.

"מה שלומכם? כבר שנה אני מסתובב במזרח. בחודשים האחרונים התמקמתי בהודו אבל החלטתי שאת חנוכה אני עושה אצליכם. יש לי משהו מיוחד לספר לכם", הוא משתלהב. "אני מרגיש שיש לי ההזדמנות המיוחדת לסגור מעגל. הנה עוד רגע חנוכה. אין יותר סמלי מזה"… הוא מבקש מאיתנו לגשת איתו לצד.

הקורסים במנזר קופאן היו מענינים סך הכל. הוא לא התחבר אמנם לתכנים כולם, אבל החליט שהוא נשאר עד סוף הזמן שתכנן לשהות במקום. מספר ימים לאחר שהגיע הוא הבחין בנזיר בודהיסט בעל חזות מערבית שנמצא באגף האחר של המנזר . הוא החליט לקשור עימו שיחה. מה רבה היתה הפתעתו כשזה השיב לו בעברית צחה.

הוא הציג את עצמו בשם איתן וסיפר שהוא נמצא שם כבר מספר שבועות. אל המנזר הגיע איתן היישר משדה-התעופה של קטמנדו. עוד הרבה קודם הטיסה למזרח, הוא בדק היכן נמצאים מקומות הריכוז של הישראלים והבטיח לעצמו שאליהם הוא לא יגיע.

מטייל ישראלי מדליק נר בבית-חב"ד בנפאל

בקטמנדו הוא ביכר שלא להיתקל באלפי הישראלים הגודשים את ה'טמאל'. הנפש שלו מחפשת שקט ושלווה. כף רגלו רוצה מנוח. במנזר הוא מתכונן להישאר לפחות לשנה הקרובה. להתנתק מהכל. מההורים הלוחצים. מהחברים שאינם חברי אמת. מהחיים שהם מלאי סימני שאלה ולא סימן קריאה אחד. יש לו תחושה שלבודהא יהיו תשובות בשבילו. בשביל זה הוא כאן וטוב לו.

יומיים לאחר-מכן, יושב ניר בחדרו ומביט בחנוכיה שהוא קיבל בבית-חב"ד. הדברים שהוא שמע עוד מהדהדים לו באוזן. מה כבר יקרה אם הוא ידליק אותה?! לא חוזרים מזה בתשובה, כן?

בהחלטה של רגע הוא רץ לחדרו של איתן ודופק על הדלת. איתן שקוע במדיטציה כשניר מתפרץ אל תוך החדר. "הערב נר ראשון של חנוכה", הוא אומר לו. "אתה יהודי ואני יהודי, בוא נדליק אותה ביחד!".

איתן מביט בו בגיחוך, אבל את ניר זה לא מעניין. יש לו בראש עכשיו את הסיפור ששמע בבית-חב"ד ואת פרק ל"ב בתניא.. איתן הוא יהודי והוא אח שלו.

הוא מוציא את החנוכיה עם הנרות מהכיס ונותן לאיתן את הדף עם הברכות. "בא נדליק קצת אור בעולם", הוא מבקש מאיתן. איתן מביט בו ממושכות ומהנהן.

אחרי שהם מדליקים את החנוכיה ביחד, מספר לו ניר בשקט את הסיפור ששמע בבית-חב"ד ומסביר לו מהי המהות של היהודי. לאיתן אין שאלות. הוא רק מקשיב.
מאוחר יותר כשהעייפות מכריעה את ניר, הוא נרדם בבגדיו על מיטתו של איתן.
כשהוא מתעורר מאוחר יותר, הוא מוצא את איתן עומד שעון על אדן החלון מתבונן בשלהבת הבוערת שבחנוכיה ובוכה.

כל השבוע שלאחר-מכן הילך איתן במנזר מהורהר עד שיום אחד לקח את תרמילו נפרד לשלום ויצא את המקום.

"לפני כחודש קיבלתי ממנו איימל", מספר לנו ניר. "הוא כותב לי שכל החיים שלו השתנו בזכותי". הוא מסמיק. "הוא מודה לי שהייתי השליח הטוב שהצית לו את האור בחנוכיה ובלב. תשמחו וודאי לשמוע שכיום הוא מנהל אורח חיים דתי וביימים אלו ממש הוא נרשם לישיבה במרכז הארץ".

ניר מסיים לדבר ואנו מזהים את כנף גלימתו של ז'אן קלוד-רפאל נשרכת על המדרגות… הוא מחזיק ביד נר גדול ובוער כן, הוא זוכר שחנוכה הוא חג של נרות. גם אבא שלו החזיק נר ביד בחנוכה. העיניים שלו נוצצות. משום-מה הדבר נראה לנו אך טבעי. כאילו חיכינו לרגע הזה.