אמנם הטעם הפשוט לאכילת מצה מבואר בהגדה: "על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ", אולם, הדקדוק הקפדני בשמירת המצה מחימוץ והאיסור החמור של "חמץ – בפסח" מורים שיש ב"מצה שמורה" הרבה יותר מ"סתם מזכרת".
בזוהר נקראת המצה "מיכלא דמהימנותא" (=מאכל האמונה) ונשאלת השאלה: מצה זו שכל הרכבה : קמח ומים, במה נעלית היא יותר מן החמץ, בעל אותו הרכב, והוא, החמץ, נחשב לכח שלילי?
הסבר פנימי-מעמיק בנדון, אנו מוצאים בספרות החסידית: החמץ "תופח" – סמל היוהרה וההתנשאות, וכידוע, הגאווה – אם כל חטא.
ואילו המצה ה"שטוחה" – סמל הצניעות והענווה שבהתבטלות.
כל זמן שהאדם אינו מצליח לבער מלבו את הישות והגאווה העצמית – עודנו ב"מצרים" – מלשון: מיצר וגבול, כבול לטבעו האנושי המוגבל, מבלי יכולת להתעלות עצמית, משהגיע אדם להכרה עליונה בגדלות הבורא ובאפסות היוהרה וההתנשאות המפריעה לנשמתו להגיע להתבטלות אל ה"אין סוף" – אזי, הגיע ל"יציאת מצרים" – נפשית, ל"חירות" אמיתית, אין הוא "משועבד" לאינסטינקטים של יצרו, הוא "חופשי" להחליט למלא את תפקידו ושליחותו העליונה כיהודי ולהתעלות על עצמו.
קיומה המעשי-פיזי של מצוות ביעור חמץ ואכילת מצה – סגולתן להחדיר בנפשנו את ההתבטלות שבאמונה. ולשרש מקרבנו את הישות והגאווה. שורש הרע, שהרי גם "משהו" של "חמץ" – גאווה, נותן טעם לפגם, גם באדם חכם ומלא במידות ומעשים טובים.
וכמשל עקרת הבית שהכינה "קישקע" (מעיים) ממולאים בקמח, שומן, תבלינים וכל המטעמים – אך שכחה לנקות את המעיים…
לכן, מן הראוי שבכל בית יהודי תהיה לפחות ב"ליל הסדר" מצה "שמורה" עגולה – סמל האמונה המקפת הכל, וכעיגול שאין לו התחלה וסוף, כל האמונה – למעלה ממגבלות ההיגיון, האינסופיות – כדי לקיים מצוות אכילת מצה בהידור – מצוה אשר תביא ודאי לחיזיון האמונה. שבזכותה נגאלו אבותנו ממצרים "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל" – בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
