שנים רבות חיו את חייהם יהודי תוניס והאי ג'רבה הסמוך בשקט ובשלווה. לפרנסתם עבדו בעבודות מגוונות, וניהלו חיי תורה וקהילה מפותחים למדיי.
אחד המנהגים המושרשים ביותר בקרב יהודי תוניס היה העלייה לקבריהם של צדיקים מדורות קדומים, בימי ההילולא שלהם. מוקד נוסף של משיכה היה בית-הכנסת 'לגריבה', השוכן בדרום תוניס, ואשר על-פי המסורת המקומית הונחה בין יסודותיו אבן שהובאה לשם מבית-המקדש הראשון (לאחר שחרב).
בראשית חודש כסלו תש"ג כבשו הגרמנים את תוניס. עד מהרה הוקמו ברחבי מדבר סהרה למעלה משלושים מחנות-עבודה, בסגנון דומה למחנות-העבודה שהוקמו באדמת אירופה.
אלפים מבין כמאה אלף יהודי תוניס נשלחו למחנות האלה. אלה היו, בעיקר, צעירים שכוחם במותניהם. הם נדרשו לענוד על דש בגדם טלאי צהוב והועבדו בפרך בשירות הצבא הגרמני. עיקר עיסוקם היה בעבודות בנייה וביצורים. רבים מהם מתו בין גדרות המחנות, ממגפות וממחלות אחרות.
אלה היו ימים אפלים בתולדות יהודי תוניס. הסיפור שלהלן, המסופר על-ידי יוצאי תוניס, היה כעין נקודת-אור באפלת הימים ההם:
בנווה-מדבר בסהרה, 'נווה אל-חמה' שמו, שוכן קברו של הצדיק רבי יוסף אל-מערבי. רבי יוסף היה צדיק, מקובל ומלומד בניסים, ונמנה עם תלמידי האר"י ז"ל. הוא נולד במרוקו, ולפני יותר מארבע-מאות שנים עלה לארץ-ישראל והשתקע בצפת. לאחר תקופה שבה למד תורה, כאמור, מפי האר"י, החליט לשוב לארץ-הולדתו.
את הדרך מארץ-ישראל למרוקו עשה רבי יוסף בשיירת גמלים, שעברה דרך מדבר סהרה. באמצע המדבר נסתלק במפתיע ר' יוסף חיים. הוא נטמן במקום ומצבה גדולה ומפוארת הוקמה על קברו.
סביב הקבר זורמים מעיינות מים חמים, והאזור כולו פורח כגן ירוק באמצע המדבר. תושבי תוניס האמינו כי נווה המדבר מתקיים ומתברך בזכות קברו של הצדיק השוכן בטבורו. הם טיפחו את הקבר, ואף הקימו מעל המצבה ציון גדול. מקום קבורתו של רבי יוסף נהפך עד מהרה למוקד עלייה לרגל. המונים נהרו לשם ביום פטירתו – נר שמיני של חנוכה, ראש-חודש טבת.
עם פלישת כוחות הצבא הגרמניים לאדמת תוניס זרמו שיירות של טנקים אל עומק מדבר סהרה, ומשם לערי המדינה. בדרכה עברה אחת השיירות ב'נווה אל-חמה'. מפקד הכוח הגרמני, שנתקל ראשון במצבה הגדולה והמפוארת ובציון המרשים שהוקם מעליה, דרש לדעת למי נעשה הכבוד הזה.
הוא שלח את פקודיו לברר את העניין. בדיקה העלתה כי אישה אחת, המתגוררת בבית הסמוך לקבר, היא הממונה על שמירת הקבר ועל אחזקתו. עד מהרה התייצבה האישה, ברעדה, לפני המפקד הגרמני.
"של מי הקבר?", הרעים המפקד בקולו. אחד החיילים תרגם לאישה את השאלה.
"של רבי יוסף אל-מערבי, איש צדיק וקדוש", ענתה האישה בהיסוס-מה. המתרגם תרגם את תשובתה, והקצין העלה על פניו מבט של בוז ותיעוב.
חששה האישה שמא יבקש הגרמני לפגוע בקבר, וכדי להקדים רפואה למכה, החלה להלל ולפאר את הצדיק. כמו-כן הוסיפה וסיפרה על העלייה ההמונית לקבר במשך כל השנה, ובמיוחד ביום פטירת הצדיק. ברוב תמימותה לא הבינה האישה, כי בכך רק העצימה את שנאתו היוקדת ממילא של הגרמני לכל דבר יהודי.
במנוד ראש סימן המפקד לחייליו לשלח את האישה מעל פניו. בדקות הבאות התנהג כאחוז אמוק. בדרך-כלל נהג לחלק פקודות לכל עבר. הפעם, כך נראה, החליט, לבצע את זממו בעצמו – בלי שליחים.
הוא רץ אל הטנק שלו, זה שהוביל את השיירה, התניע אותו והחל להתקרב במהירות לעבר מצבת הצדיק. במרחק כמה מטרים מהקבר נעצר, ובכינון ישיר הפנה את קנה הטנק היישר אל המצבה הגדולה. אחר-כך משך את המוט שאמור היה לשגר פגז אל הקבר.
כל אותה שעה עקבו החיילים בעניין רב אחר מפקדם. הם לא הבינו מדוע המצבה הזאת העלתה כל-כך את חמת מפקדם, אך מתוך התבוננות במעשיו ציפו לראותה מתנפצת לרסיסים שיועפו לכל עבר. חלפו שניות, חלפה חצי דקה, חלפה דקה תמימה ומאום לא אירע. הפגז לא נורה.
סמוק מזעם ירד המפקד מהטנק והורה לאחד החיילים לסלק את הטנק הצידה, ולהציב במקומו טנק אחר. ואולם הטנק של המפקד סירב להישמע לסיבובי ההגה. הוא לא זז – לא ימינה ולא שמאלה, לא קדימה ולא אחורה.
כל ניסיונותיהם של הטכנאים להשיב את הטנק לחיים – נכשלו. הטנק לא זז וגם לא ירה. האם הבין המפקד כי אצבע אלוקים התערבה בנעשה, ובשל כך חדל ממאמציו להפציץ את הקבר? אין לדעת. העובדה היא כי כעבור שעה קלה טיפס המפקד על הטנק השני והשיירה כולה המשיכה בדרכה.
הטנק הדומם שקנהו מכוון אל מצבתו של רבי יוסף אל-מערבי נשאר לעמוד במקום – עדות חיה לנס שהתרחש שם – גם לאחר שהגרמנים עזבו את אדמת תוניס.
(לפי ספרו של יהודה אבן-חיים – 'טלאי בסהרה')
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
