היו היה פעם רב בעיירה קטנה אחת. אי-שם במזרח אירופה. כדרך בני עיירות קטנות, היו יהודי העיירה זאת עניים מרודים. מסתבר שגם לרב לא היתה פרנסה בשפע. לא זו בלבד, אלא – בושה לספר – לעתים סבל הוא ומשפחתו חרפת רעב. בני קהילתו הקטנה לא שילמו לו משכורת קבועה משני "טעמים" : אל"ף, לא היה להם ממה לשלם, ובי"ת. הם ידעו כי לרב יש באיזו עיר רחוקה אח עשיר והניחו כי הלה תומך באחיו זה. איתרע מזלו לשמש רב בעיירה כה קמצנית.
אולם לאימתו של דבר לא ביקש ולא קיבל הרב מאחיו מאומה. מצבו היה כמעט תמיד דחוק ולא פעם אחת חסר מביתו לחם לפי הטף. במיוחד סבלה מהמצב אשת הרב. הרבנית. בסוף פקעה סבלנותה, ניגשה אל בעלה הרב ובדמעות בעיניה ביקשה אותו שיסע אל אחיו ויבקש ממנו עזרה מעטה.
הרב לא רצה לבקש עזר ממי שהוא, אולם עד מתי הוא יכול לעמוד מנגד ולראות את אשתו וילדיו סובלים חרפת רעב? לבסוף הוא נטל טלית ותפילין, נפרד לשלום מאשתו וילדיו ויצא לדרך.
אולם, טרם יצא את ביתו, נעצר הרב ליד הדלת, הניח ידו על המזוזה, שקע בהרהורים ולבסוף חזר על עקבותיו, נכנס הביתה וישב ללמוד.
"מה זה? האם התחרטת ולא תרצה לנסוע?" – שאלה הרבנית בחרדה – "ומה יהיה עלינו ?" עיני הרבנית נתמלאו דמעות ואנחותיה קרעו לבבו. אולם הרב הרגיע אותה ואמר: תראי נא איזו שטות היא לצאת לדרך ארוכה, כדי לבקש עזרה מאחי. קודם כל, מי יודע אם אחי עודנו בחיים? שנית, אפילו אם כן, מי יודע אם יש לו ממה לתת לי? ואם יש לו, מי יודע אם הוא מוכן לתת לי?
לעומת זאת – המשיך הרב ואמר לאשתו – הקב"ה הלא חי לעולמי עולמים ; הוא יתברך, יש לו ממה לתת והוא גם יתן לנו. בזאת סיים הרב את "פרשת הנסיעה", נשאר בביתו עוסק בתורה ובעבודה.
שוב באו ימי מחסור ורעב לבית הרב. אשתו התאוננה מרות, אך הרב לא איבד את בטחונו הגמור בה' ובישועתו הקרובה.
כעבור ימים אחדים, נעצרה ליד בית הרב, בשעות הערב המאוחרות כרכרה הדורה. ממנה ירד אציל בעל הדרת פנים. הוא נכנס אל הבית וביקש לדבר עם הרב ביחידות. לאחר שנכנסו לחדר הפנימי, הציג האורח את עצמו באומרו כי הוא אציל פולני, שבא לכאן כדי לקנות שדות וכרמים. יש אצלו סכום כסף גדול, ומאחר שהוא חושש כי עלולים לגנוב ממנו את הכסף, או שהוא עלול לבזבזו בשתיית הוללות, הוא החליט להפקיד את כספו למשמרת בידי אדם מהימן. הוא התענין ואמרו לו כי אין אדם ישר ומהימן יותר מהרב היהודי של העיירה ולכן הוא מבקש את הרב לקבל את כספו לפקדון. באומרו זאת, הוציא האורח ארנק כבד, מלא מטבעות זהב, והניחו על השולחן. לפני שהלך. אמר ה"פריץ" לרב, כי אם הוא לא יחזור כעבור שלושה ימים, יהיה הכסף שלו, של הרב, ויעשה בו כטוב בעיניו.
האורח המוזר הלך כלעומת שבא והרב הצפין את הארנק בתחתית מגירת שולחנו.
עברו שלושה ימים ועוד פעם שלושה. עברו שבועות וחדשים וה"פריץ" לא בא. הרב הסיח דעתו לגמרי מכל הענין, חזר לתלמודו והמחסור בבית – כמו שהיה.
כך הגיע חג הפסח. מספר ימים לפני החג. לאחר שהרבנית כבר ניקתה את כל הבית ורק שולחנו של הרב נותר אחרון, היא קבלה שוב באזני בעלה, כי הנה החג מגיע ואין להם כסף לא למצות, לא לארבע כוסות ואין צריך לומר על צרכי החג האחרים, החיוניים. הרב שומע את תלונת אשתו, אך אינו נראה מודאג כלל.
הוא לומד בשקידה, שקוע בספריו, ובוטח בה' שישלח עזרתו מקודש.
הרבנית בלעה את דמעותיה והמשיכה במלאכת הנקיון. לפתע. עת היא ניקתה את אחת המגירות כשולחן הרב, נתקלה ידה בארנק מלא מטבעות זהב.
בידיים רועדות היא נטלה את הארנק, הראתה אותו לרב ואמרה לו כי הנה, אפשר לקחת מכאן מספר מטבעות, כדי להכין את החג.
עתה נזכר הרב באורח המוזר ואמר לאשתו כי אי-אפשר לקחת מהארנק. זה לא בא בחשבון כלל, לאחר שהכסף הזה הופקד בידיו כפקדון. אולם הרבנית לא נתנה שידחוה בקש. היא נזכרה שבעלה סיפר לה על דברי ה"פר"ן". שאמר כי אם לא יבוא לקחת את הכסף תוך שלושה ימים, הרי ששוב לא יבוא. ומלבד זאת – טענה – וודאי שמותר ללוות, אם לא לקחת, מספר מטבעות מהארנק, כדי שיהיה ממה לעשות את החג.
כך היא טענה חזור וטעון, וככל שהחג התקרב יותר ויותר, נשמעו טענותיה בתקיפות-יתר, לבסוף החליט הרב לנסוע ללובלין, אל ה"חוזה" המפורסם, שנחשב כאיש קדוש אשר "כל רז לא אניס ליה" (=כל סוד לא נסתר ממנו). הוא ישאל את ה"חוזה" מה דינו של כסף זה ומה שהוא יגיד – כך יעשה.
לובלין לא היתה רחוקה מעיירת מולדתו של הרב והוא קם ונסע. איך שהוא נכנס אל ה"חוזה" עוד לא הספיק לומר לו את מטרת בואו, והלה קידם את פניו במאור פנים ובבת-שחוק על שפתיו אמר לו : "הקב"ה חי לעולמי עולמים. הוא יכול לתת, הוא יתן – והוא כבר נתן , זכיתם בכסף זה בדרך כשרה ביותר. תשתמשו בו לבריאות ויהיה לכם חג שמח…".
