זה קרה לפני יותר משלוש-מאות שנה. מוונציה נעלם פתאום המלומד והפילוסוף הנוצרי כריסטיאן די-לציאטה. שמו הלך לפניו מנעוריו, והוא נחשב לאישיות מבטיחה בכנסייה הקתולית. יום אחד אבדו עקבותיו ולאיש לא היה מושג על מקום הימצאו. שמועות אמרו כי נהפך לנזיר וכי הוא מתבודד אי-שם.
ופתאום, אחרי שלושים וחמש שנה, הוא הופיע ברומא. הופעתו המחודשת עוררה התרגשות גדולה בקרב ראשי הכנסייה. הם הזמינו אותו להתארח בדירה מיוחדת בקריית הווטיקן. כמו-כן הודיעו לו כי החליטו לערוך לכבודו קבלת-פנים מיוחדת, בנוכחות כל ראשי הכמורה.
הישיש דחה את שתי המחוות. הוא הבהיר כי זה כשלושים וחמש שנים הוא מתנזר מחברת בני-אדם. אין הוא חפץ בדירת הפאר ובקבלת-הפנים החגיגית. בקשה אחת לו – להיכנס אל האפיפיור לשיחה אישית. רצונו למסור לאפיפיור כמה דברים חשובים ובהם סודות כמוסים.
ראשי הכנסייה התקשו לקבל את הסירוב. לאחר התייעצות החליטו שלא לוותר על קבלת-הפנים הרשמית. "הלוא זו הזדמנות מצויינת להראות את כבודה של הכנסייה ואת פירותיה", אמרו.
העניין הובא לפני האפיפיור והוא תמך בהחלטה לערוך את קבלת-הפנים החגיגית ולהסביר לנזיר כי הדבר הוא לכבודה של הכנסייה, המעריכה אנשי-דת שהקדישו את חייהם לנצרות. כמובן התקבלה בקשתו המיוחדת, והאפיפיור ביקש למסור לו כי לאחר קבלת-הפנים ישמח לקבלו לשיחה אישית.
מרכבה הדורה יצאה לעבר משכנו של הנזיר כדי להביאו אל הטקס החגיגי. כאשר הגיעו המלווים אל מעונו, נודע להם מפי בעל האכסניה כי הנזיר כבר שילם את דמי השהייה ועזב את המקום.
באותה שעה היה הנזיר בדרכו אל ארמונו של האפיפיור, עושה את הדרך ברגליו. כשהגיע למקום ניגש אל הפקיד הממונה על קבלת הקהל וביקש להתקבל לשיחה אצל האפיפיור. הוא לא הציג את עצמו והפקיד לא הכירו. אין פלא אפוא שנענה בשלילה.
הישיש לא ויתר ועמד על דרישתו להיפגש עם האפיפיור. הפקיד קרא לממונה עליו, וגם זה לא הכיר את הנזיר. השניים הוציאו עליו את רוגזם על שהוא מפריע להם בשעת קבלת-הפנים החגיגית. רק ברגע האחרון, לאחר שרוב האורחים התפזרו, זיהה אותו לפתע אחד מראשי הכמורה. הפקידים לא ידעו את נפשם מרוב בושה והתנצלו ללא הרף.
במהירות הבזק עברה הידיעה כי נמצא הנזיר. ראשי הכנסייה הודיע על כוונתם לערוך עוד מסיבת קבלת-פנים מכובדת, במועד אחר, אולם הנזיר התעקש וחזר והודיע כי אין הוא מעוניין בשום מסיבה, ורק דבר אחד הוא מבקש – להיכנס אל האפיפיור לשיחה בארבע עיניים.
האפיפיור הורה להכניסו אליו והנזיר נכנס לחדרו לשיחה ארוכה, בלי נוכחות איש מלבדם. בתום הפגישה יצא הישיש מחדרו של האפיפיור, לא דיבר מאומה עם החשמנים ועזב במהירות את המקום.
עבר זמן-מה ואחד החשמנים החליט להיכנס אל האפיפיור. הוא מצא אותו במצב-רוח מדוכא עד מאוד ובעיניים דומעות. בהלה אחזה בחשמנים. מי יודע מה אירע? כמה שבועות סובבו הכול אובדי-עצות. אווירת נכאים השתלטה על הווטיקן. האפיפיור עצמו התהלך שותק ומדוכא, ולא הסכים לשתף איש בסודו.
לאחר זמן כינס האפיפיור את מקורביו. הוא אמר להם כי החליט לשתפם בתוכן הפגישה, אך הזהירם כי פרסום הדבר עלול לגרום נזק עצום ובלתי-הפיך לנצרות. האזהרה לא הועילה. בתוך זמן קצר דלפו הדברים וזעזעו את עולם הכמורה.
האפיפיור סיפר כי כאשר נכנס די-לציאטה הישיש לחדרו, קם לקראתו בחמימות והושיט לו את הצלב לנשקו, כנהוג. במקום לכרוע ברך ולנשק כמקובל, עמד הנזיר בגב זקוף ודחה מעל פניו את הצלב. מופתע ופגוע נשא אליו האפיפיור מבט שואל כאומר: האומנם עזב את אמונת הנצרות?!
הנזיר השיב: "אכן".
מיד לאחר מכן החל די-לציאטה לספר את אשר עבר עליו, והאפיפיור מאזין לו כמוכה-הלם, בלי להפסיקו.
הנזיר סיפר, כי העניין החל בצעירותו, בעת ויכוחיו עם היהודים. את הוויכוחים ניהל בכישרון רב ואף הצליח להביס את המתמודדים מולו, אך בליבו פנימה החלו לכרסם ספקות ולבטים. אט-אט הבשילה בו ההכרה כי היהדות היא דת-האמת, וכי הנצרות מסלפת את משמעותם האמיתית של פסוקי התורה.
עבר זמן והוא החליט להתגייר. היה ברור לו כי בוונציה לא יוכל לעשות זאת. לכן עבר לאמסטרדם שבהולנד, שהייתה אז מרכז תורה ויהדות, התגייר ונקרא שמו אברהם. באמסטרדם ישב ולמד תורה שנים רבות, בלי שיֵדע איש על עברו.
עתה, בהיותו בן לגיל שבעים, החליט כי לא יוכל לסלוח לעצמו אם לא ינסה להעמיד את האפיפיור על טעותה הגדולה של הכנסייה בכל הקשור ליהודים. הוא הוכיח את ראש הכנסייה על העידוד שהיא נותנת למעשי אכזריות כלפי היהודים, וביקשו לבחון את דרכו בחינה מחודשת. "זאת עליך לדעת", סיים הישיש את דבריו, "כי גם אם הכוח מצוי כעת בידי הכנסייה, הצדק נמצא ביהדות".
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
