הרוב (לא) קובע!

לכל אחד יש משהו להגיד על הסיפור הזה. גם לי. אני למשל חושב שהרבה יותר חשוב ממה שיש לנו להגיד על זה, חשוב מה יש לנו ללמוד מזה. מה למשל?

העולם הדמוקרטי בו אנו חיים משפיע על כל אחד ואחת מאיתנו, ולא רק בכל הנוגע לסגנון החיים וצורת הממשל, אלא גם – ואולי בעיקר – משפיע על צורת מחשבתנו ועל הדרך בה אנו רואים את המציאות. דמוקרטיה מבוססת על שלטון הרוב. דבר שבאופן טבעי גורם לנו לחשוב שהצדק תמיד נמצא עם הרוב. סוף כל סוף אפילו בתורה נאמר "אחרי רבים להטות".
אבל, האם אכן הרוב תמיד צודק? האם לא יתכן מצב שבו הצדק דווקא עם המיעוט?

הנה דוגמא קלאסית, ודווקא מתוך פרשת השבוע: משה שולח שנים עשר מרגלים לתור את הארץ. עשרה מתוכם חוזרים עם דעה שלילית אודות סיכויינו לעלות אליה, רק שנים מתוכם טוענים שלמרות הכול יש סיכוי. העם נוטה לקבל את דעת הרוב, ופוצח במרד ספונטני כנגד המנהיגות – משה ואהרון. הקב"ה כועס ומזכה את העם בחופשה ארוכת טווח במדבר.
במבט לאחור מסתבר, שלפחות בפעם הזו הצדק היה עם המיעוט. עובדה, בסוף נכנסנו לארץ. אבל העם, מה הוא אשם, הוא הרי נהג בדיוק כמו שלימדו אותו – "אחרי רבים להטות", והרוב הרי היה נגד.

זה בדיוק העניין. אף אחד לא בעל הבית על הצדק, אפילו לא הרוב האימתני, להפך, אם נבחן בכנות את ההיסטוריה של עמנו ושל האנושות כולה, נגלה שברוב המקרים דווקא המיעוט הוא שצדק.

"אחרי רבים להטות" נאמר במצב של ספק, מצב שלגביו אין לנו נתונים או מידע מוקדם, אזי מצווים אנו לנטות אחרי הרוב. אבל בכל מקרה אחר, בו ידועה לנו האמת האמיתית, האמת ההיסטורית, אין כל מקום לספק, ולכן ממש לא משנה מה אומר הרוב.

כדאי מאוד להיזכר בדמותם של יהושע וכלב, הניצבים בודדים מול העם כולו. עם ענק וזועף הרוגם אותם באבנים, אך הם אינם מתבלבלים, זקופי קומה הם עומדים ניצבים אל מול הרוב המשולהב – ולמרות מיעוטם מכריזים בגאון:

"עלה נעלה וירשנו אותה כי יכל נוכל לה"!