היה היה פעם יהודי שהיה גר בכפר, בין גויים רבים ויהודים מעטים. שמו של היהודי היה הלל, או כפי שקראו לו בכפר הילקה, ופרנסתו על בית המרזח שחכר מהפריץ המקומי. הגויים שהיו נכנסים לפונדק שלו כדי ללגום כוסית יי"ש ולאכול מנה דג ממולא טעים, אהבו את הילקה השקט וההגון, שהתיחס אליהם בידידות ולא לקח מהם אף פעם אפילו קופיקה מיותרת אחת. הוא היה תמיד פיקח והגויים השיכורים כיבדוהו בשל כך.
רק גוי אחד, סטפן, הראה להילקה היהודי שינאה גלויה. היה זה גוי גס-רוח, שיכור כמעט תמיד ופיו מלא קללות. כאשר הילקה ראה שסטפן לקח כבר משקה מעל המידה, היה מסרב למכור לו יותר ולא אחת אף נאלץ "ללוות" את השיכור, בעל כרחו כמובן, אל מחוץ לבית המרזח.
סטפן שנפגע, נשבע להינקם מהיהודי הילקה. מאחר שהוא היה חייב לו סכום כסף הגון, תמורת המשקה ששתה אצלו, היה ה"פתרון" הנוח ביותר להרוג את הז'יד ובזה לסלק הן את הפונדקאי השנוא והן את בעל החוב שעצם קיומו הזכיר לסטפן כי חובות צריכים לשלם. אולם הוא פחד להרגו, שמא יישלח לסיביר ועל כן החליט כי יעליל עליו עלילה ויהי מה.
אומר ועושה. סטפן השיכור, שהשנאה להילקה בערה בו, הלך לעיר הסמוכה וסיפר שם למשטרה כי בעל המרזח הילקה מרמה את הממשלה ע"י כך שלא על כל כמות היי"ש שהוא מוכר משולם המכס כחוק, אלא רק על חלק ממנו. כעדים המוכנים לאשר את דבריו, הוא מסר שמות של מספר איכרים מכפרים סמוכים, שהיו מוכנים להישבע כי הילקה מכר גם להם יי"ש "בלתי ליגלי". גויים אלה היו חבריו של סטפן, טיפוסים מפוקפקים כמוהו, אשר שנאת-היהודים שבערה בקרבם דחפה אותם לכל דבר פשע.
התלונה הוגשה ובעקבותיה באה החקירה. עדי השקר של סטפן הופיעו ונשבעו לשקר, באשרם את העלילה כאילו היתה עובדה קיימת ומוכחת. התובע, שבעצמו היה אנטישמי לא קטן, מצא כאן הזדמנות לנגח את כל היהודים ולכנותם רמאים. הוא תבע להילקה את העונש החמור ביותר הקבוע בחוק למקרה מסוג זה.
הילקה מצידו הכחיש, כמובן, הכל. כשדמעות בעיניו הוא הצהיר, כי הוא חף מפשע וכי נפל קרבן לעלילה שטפל עליו סטפן במגמה להינקם ממנו. באו גם גויים רבים והעידו כי הילקה הנו אדם ישר ולא יעלה על הדעת להאשימו בכגון דא. אפילו הפריץ, ממנו חכר הילקה את בית המרזח, מצא לנכון לומר כמה מילים לטובת היהודי "שלו". החוקרים ראו כי הילקה אינו אשם, אך מאידך לא יכלו לבטל את ה"עדויות" בשבועה וכך נמשך הדבר ונסחב קרוב לשנה. לבסוף התקרב היום, בו עמד המשפט להתקיים. מצבו של הילקה היה רופף ביותר והוא ישב בביתו יומם ולילה, שבור ורצוץ ואמר תהילים כשעיניו זולגות דמעות.
אשתו של הילקה, דבורה-לאה, היתה בתו של יהודי כפרי, שהתגורר בקרבת העיירה ליובאוויטש, בה ישבו אדמו"רי בית חב"ד. אביה של דבורה-לאה היה חסיד ליובאוויטש וממנו היא שמעה לעיתים קרובות על הרבי, ר' מנחם מנדל, המכונה "צמח צדק", על שם ספרו המפורסם, וכיצד הוא הושיע יהודים רבים בעצתו וברכתו.
עתה כאשר בעלה היה נתון בצרה, יעצה לו דבורה-לאה לנסוע לליובאוויטש ולשטוח את צרותיו בפני הרבי, אשר ברכתו וודאי תקויים. היא חזרה על מילים אלה, אותן שמעה בזמנו מאביה, פעמים אחדות.
להילקה, מצידו, לא היה רקע חסידי. אביו לא היה חסיד והוא בעצמו מעולם לא נסע אל רבי, לא כדי לקבל עצה ולא כדי לקבל ברכה. על כן הוא סירב בתחלה לשמוע לעצה ה"מוזרה" של אשתו וביטל אותה במחי-יד. אולם כשהתקרב מועד המשפט, הוא החליט לשמוע בקול אשתו. רתם סוס לעגלה ונסע לליובאוויטש.
בהגיעו לליובאוויטש התברר להילקה חיש מהר כי להגיע לליובאוויטש זה קל מאד, אך להגיע אל הרבי – קשה יותר. הגבאי הודיע לו כי חסידים רבים, וביניהם סוחרים חשובים, ממתינים זה ימים מספר כדי להיכנס אל הרבי ל"יחידות" וגם הוא, הילקה, יצטרך לחכות כמוהם אם ירצה להתקבל.
ברגע הראשון התחרט הילקה על כל הנסיעה. אולם לאחר מכן התאושש וסיפר לגבאי את הצרה שהוא נתון בה, את תאריך המשפט המתקרב ואת בקשתו ברכה או עצה מהרבי. דבריו נגעו לליבו של הגבאי והוא הבטיח לו לנהוג לגביו לפנים משורת הדין. ואכן, כבר למחרת היום הודיע לו הגבאי כי יתכונן להיכנס אל הרבי.
בהיכנסו אל הרבי נתקף הילקה לפתע הרגשה של חדלון, מבוכה ואובדן-עצות. הוא עמד לרגע באין אומר ומיד פרץ בבכי מר ששטף את הכל. הוא שפך את מר לבו לפני הרבי וסיפר לו את הכל, מהחל ועד כלה.
הרבי שמע אותו בסבלנות ולאחר מכן אמר: "אל תבכה, הילקה ואל תתלונן. השם יתברך יעזור לך. שום דבר בעולם, שום יצור או חפץ, לא נבראו בכדי, אלא לתועלת מסויימת. אפילו עכברים מביאים לפעמים תועלת. סע הביתה, הילקה, ושים מבטחך בה' יתברך".
הילקה יצא מהרבי מעודד, אם כי בעצם לא ידע למה התכוון הרבי בדבריו. אולם הוא קיווה כי ברכת הרבי תתקיים והשם יעזור לו במצוקתו. כאשר סיפר את הדברים לאשתו, היא שמחה שמחה גדולה ומיד הסיחה מדעתה כל דאגה, אם כי גם היא לא הבינה יותר ממנו ביחס למשמעות דבריו של הרבי. אולם היא בטחה בה' ובכך שתקויים ברכת הצדיק.
והנה הגיע יום המשפט. הילקה ודבורה-לאה נסעו העירה. הוא מודאג וחושש לבאות, היא מלאה בטחון ומעודדת את בעלה.
אולם בית המשפט היה מלא מפה לפה. יהודים וגויים. כולם היו סקרנים לדעת כיצד יסתיים המשפט. הילקה ישב על ספסל הנאשמים, חיוור, מודאג וכיפה שחורה גדולה מכסה את ראשו. הוא לא נתן את דעתו על המתרחש באולם וכל מעייניו היו נתונים בפסוקי תהילים אותם רחשו שפתיו חרש-חרש.
המשפט נפתח והעד הראשון, סטפן הידוע לשימצה, ניגש אל הדוכן וחזר על דברי עדותו שהיו יסוד לעלילה. אולם כאשר סנגורו של הילקה החל להקרו חקירת שתי-וערב, התבלבל סטפן והסתבך בדברים שסתרו זה את זה. לבסוף הוא נאחז בטענה כי הנה העדים האחרים יאשרו כולם את דבריו, כולם עד אחד.
אולם כאשר הכריזו את שמותיהם של העדים האחרים, בני כנופייתו של סטפן, שיבואו ויעידו – איש לא נענה כי איש מהם לא נכח במקום. התברר כי באורח פלא קרה לכל אחד מהם משהוא שמנע בעדו מלהופיע. אחד מהם נפצע קשה בחוטבו עצים ביער, שני טבע בנהר ואילו שני אחרים רבו ביניהם והענינים הגיעו עד כדי קרב-סכינים ועתה שניהם מוטלים על ערש-דווי.
לכאורה – טוב מאד. אין עדים – אין עדויות, אולם התובע אינו מוותר בנקל, הוא טוען כי בעצם אין צורך להשמיע את העדויות מחדש, לאחר שהם ניגבו כבר ורשומים בפרוטוקול. כל מה שכב' בית המשפט צריך לעשות זה לקרוא את הפרוטוקול של גביית העידויות ולהסתמך עליו – טען התובע.
השופט החליט כי צדקו דברי התובע ונתן הוראה לפקיד בית המשפט להביא את הפרוטוקול של החקירה, בו כלולות העדויות. באולם הושלך הס והשופט חיכה בחוסר-סבלנות לבוא הפקיד. לבסוף הוא חזר – בידיים ריקות. הוא ניגש אל השופט ולוחש לאזנו משהוא ואילו הלה צועק עליו בקול: "תביא מה שיש שם!"
"אבל כב' השופט" – טוען הפקיד – "אין שם מאומה. העכברים אכלו את הכל ולא נותר כלום". "זה לא יתכן, זה לא יאומן… תביא הנה את כל המגירה!" – מצווה השופט כשהוא כועס כולו על הפקיד ה,,שלומיאלי".
הפקיד יוצא במהירות אולם מיד הוא נכנס חזרה וסוחב עמו מגירה גדולה, אותה הוא מעמיד על שולחן השופט.
השופט הכניס את ידו למגירה וחיטט בה שעה ארוכה, במגמה להעלות ממנה לפחות פיסת נייר שלמה אחת. אולם – לשוא! כל הניירות שהיו במגירה זו כורסמו ע"י עכברים בצורה כה יסודית שלא נותרה ביניהם פיסת-נייר שלמה אחת.
"כבוד השופט" – הצטדק פקיד ביה"ד – "מעולם עוד לא קרה דבר כזה אצלנו". והוא הוסיף, כאילו לעצמו: "זה בכלל מוזר מאד. המסמכים הרבים שבשאר המגירות באותו ארון עצמו נשמרו כהלכה, מבלי שהעכברים יגעו בהם. רק המסמכים שבמגירה זו ניזוקו בצורה כה חמורה ששוב אי-אפשר להשתמש בהם…"
"לא יאומן, ממש לא יאומן, אך עובדא היא… אין עדויות… אין מסמכים… אף פעם בימי חיי עוד לא היה לי מקרה כזה" – אמר השופט כאילו מדבר עם עצמו. אחר כך התאושש ובקול רם ותקיף הכריז את פסק-הדין: האשמה נגד הנאשם לא הוכחה. החשוד משוחרר.
הילקה עדיין שקוע היה באמירת תהילים כאשר ניגשו אליו קרובים ורחוקים ואיחלו לו מזל-טוב על תוצאות המשפט. עיניו נתמלאו דמעות והוא הודה לה' על שהצילו מצרה צרורה זו. בדרכם הביתה סיפרה לו אשתו את כל ההשתלשלות שהביאה לשחרורו ואז, רק אז הבין הילקה את דברי הרבי "צמח צדק" אודות היצורים לרבות העכברים, שלא נבראו בכדי…
