שאלה בפורום: לתת פליק. זה בסדר?
לאחר פטירתו הותיר הצדיק מרוז'ין זוג תפילין שעבר אליו בירושה מסב-סבו, המגיד ממזריטש. שישה בנים היו לו, ועיני כולם היו נשואות לתפילין הקדושות. נמנו וגמרו ביניהם למסור את ההחלטה בידי שמים. הטילו גורל ועלה שמו של רבי דוד-משה, לימים הרבי מצ'ורטקוב.
לפני הסתלקותו של רבי דוד-משה מסר את התפילין לבנו רבי ישראל, כשהוא מזהירו להשגיח עליהן כעל בבת-עינו. רבי ישראל, איש קדוש ומורם מעם, שלאחר פטירת אביו הנהיג את עדת חסידי צ'ורטקוב, לא ראה את עצמו, בענוותנותו, ראוי להניח תפילין קדושות אלו בכל יום. רק פעמיים בשנה התעטר בהן – בפורים ובערב יום-הכיפורים.
כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה שהה רבי ישראל מחוץ לעירו. צבא הקוזקים התקרב אל העיר, ובני ביתו המבוהלים ארזו בחופזה מעט בגדים ומזון ונמלטו על נפשם. רבי ישראל הצטרף אליהם בדרך. כל העת היו מוחו וליבו נתונים לתפילין הקדושות. כשהתברר לו כי בני המשפחה לא נטלון עמהם – התקשה להכיל את צערו.
רבי ישראל ומשפחתו מצאו מקלט בעיר למברג, בתקווה שהצבא האוסטרי יצליח להדוף את הכובש הרוסי והם יוכלו לשוב לעירם. אבל הרוסים נחלו ניצחון אחרי ניצחון. בכל מקום שאליו הגיעו, היו היהודים ראשונים להיפגע. רבי ישראל ומשפחתו נאלצו לסגת עוד ועוד עד שהגיעו לווינה.
שנים חלפו עד שגורשו הרוסים מגליציה ובכלל זה מצ'ורטקוב. רבי ישראל חשש לעבור שוב את כל מסכת הנדודים, הפעם מווינה לצ'ורטקוב. הגיעו לידיעתו השמועות על ההרס והחורבן שזרעו שם הקוזקים. הכול נחרב והועלה באש, סיפרו האנשים.
רגשות אשם מילאו את ליבו על שלא שמר כראוי על התפילין הקדושות. ואף-על-פי-כן, בתוך ליבו עדיין בער ניצוץ של תקווה כי יזכה לראותן שוב ואף להניחן על ראשו וזרועו.
זמן-מה לאחר המלחמה התייצב בביתו של רבי ישראל בווינה חייל יהודי, לבוש מדים מרופטים של הצבא הרוסי. הוא היה שבוי מלחמה שזה עתה שוחרר משביו בעסקת חילופי-השבויים שנערכה בין המדינות היריבות.
"באתי לקיים מצוות השבת אבידה", אמר בפשטות והניח על השולחן שקית ובה זוג תפילין. רבי ישראל הביט בשקית המוּכרת לו כל-כך ורגשותיו עלו על גדותיהם. דמעות גיל הציפו את עיניו והוא אחז בתפילין, חיבקן ונשקן בכל כוחו, כאם האוספת בזרועותיה בן אהוב שחזר בשלום משדה-הקרב. משתומם הביט בו החייל, תוהה על פשר התרגשותו העצומה.
לאחר שנרגע קמעה סיפר רבי ישראל לחייל על טיב ה'אבדה' הקדושה והמיוחסת שזכה להציל מאובדן, וביקשוֹ לספר לו כיצד התגלגלו התפילין לידיו.
סיפר החייל: "הגדוד שלי השתתף בכמה קרבות עזים מול הצבא האוסטרי. בשלב מסוים תוגברנו על-ידי כוחות נוספים, ויחדיו הצלחנו להביס את הצבא האוסטרי, שנסוג לאחור. כשהגענו לעיר צ'ורטקוב התברר לנו כי כבר כבשהּ גדוד רוסי אחר. קוזקים השתוללו ברחובות; בזזו מכל הבא ליד ואת מה שהותירו – העלו באש.
"פתאום נזכרתי כי בהיותי ילד פעם אחת לקחני אבי להתברך מפי צדיק שהתגורר בעיר זו. לנגד עיניי צפו ועלו מראות ביתו המלכותי של הצדיק ובית-המדרש הגדול והמרשים הצמוד לו. עתה אני מתהלך ברחובות ההרוסים והעשנים וליבי נחמץ למראה החורבן הנורא.
"לפתע ראיתי חיילים נכנסים ויוצאים מתוך בית שהוחרב בחלקו, ובידיהם חפצי-ערך. הרבה מהפאר וההדר שאפיינו את בית הצדיק לא נשאר, ובכל-זאת הצלחתי לזהותו. נכנסתי פנימה, עובר בין שרידי החדרים, עד שהגעתי לאותו חדר שבו זכיתי לברכת הצדיק. חרדת-קודש אפפה אותי.
"התחלתי לחפש בין השברים ולפתע גיליתי את התפילין האלה. מיהרתי להסתירן בבגדיי ויצאתי מהבית. בליבי גמלה החלטה לשמור עליהן מכל משמר ולנסות להשיבן לבעליהן לאחר המלחמה. ואמנם כך עשיתי; שמרתי על התפילין באש ובמים. למען האמת, אני משוכנע כי יותר מששמרתי עליהן – שמרו הן עליי. כדורים שרקו לידי, פגזים התפוצצו בקרבתי ואני אפילו לא נשרטתי".
רבי ישראל הקשיב לדברים אחוז התפעלות ממסירותו של החייל היהודי ומנפלאות ההשגחה העליונה. "בני חביבי", פנה אל החייל. "להודות לך כראוי על מעשך הנאצל, אין בכוחי. ולמעשה, איני צריך, שהרי קיימת מצווה ועל מצוות משלם הקב"ה בכבודו ובעצמו. ואולם זאת אבקשך – היֵה אורחי לכמה ימים. אכול ושתה, כדי שכוחותיך ישובו אליך בטרם תחזור לארצך ולחיק משפחתך. יש לנו גם קרן מיוחדת שמכספה תוכל לקנות לעצמך בגדים חדשים ואף להצטייד בצידה לדרך".
רבי ישראל פנה לחדר הסמוך, כדי לשתף את בני-ביתו בבשורה הנפלאה על השבת התפילין הקדושות, וכדי להנחותם בכל הקשור לאירוח החייל. כעבור רגע שב לחדרו, אך לתדהמתו החייל לא היה שם. חיפש בכל חלקי הבית ואף מחוצה לו, אולם זה, כאילו בלעתו האדמה.
מי היה החייל האלמוני ומדוע נעלם באורח מסתורי כזה – השאלות האלה נותרו ללא מענה.
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
