פרשת מטות
בתחילת הפרשה מובאים דיני נדרים. הנדר הוא איסור או חומרה שהאדם מטיל על עצמו מרצונו החופשי וכתוצאה מכך נאסר עליו דבר שהוא בעצם מותר לכל אדם אחר. התורה החמירה מאוד בקיום הנדר : "לא יחל (יחלל) דברו, ככל היוצא מפיו יעשה".
התרת נדרים
הנדרים והשבועות חלים רק באיש או אשה מבוגרים שעומדים ברשות עצמם. אולם, נערה שעדיין בבית אביה וברשותו, או אשה נשואה, יכולים בעלה או אביה לפטור אותה מן הנדר ולהפר אותו. ברם, באם הללו שמעו את דבר הנדר ולא הביעו כל התנגדות, חובה עליה לקיים את הנדר במלואו. ניתן גם להתיר את הנדר באמצעות ה"חכם", רב בקיא ומורה הוראה, שיכול למצוא פתח חרטה בנדר – דהיינו, למצוא פרט מסוים שאילו הנודר היה זוכר אותו לא היה נודר כלל – ועל ידי לבטל את הנדר.
הנקמה במדין
המדיינים היו אלה ששלחו את בנותיהם כדי לפתות את בני-ישראל ולהכשילם בעוון עבודה-זרה ובגללם נפלו 24,000 איש מבני-ישראל. על פי ציווי ה' ניגשו ישראל ללחום במדיינים ולנקום את דם אחיהם. מכל שבט יצאו למלחמה אלף איש ובראש המחנה עמד פינחס בן אלעזר הכהן. במלחמה הרסו חילות ישראל את כל ערי מדין ושרפו אותן באש. בקרבות נהרגו כל הגברים המדיינים ובתוכם הרגו בחרב את בלעם. את הנשים והילדים לא הרגו אלא לקחו אותם בתוך שלל המלחמה יחד עם הרכוש.
על מנת להכנס למחנה ישראל היו אנשי הצבא צריכים לטהר את עצמם ולהכשיר את כלי הגויים שלקחו שלל. אלעזר הכהן לימדם כיצד להכשיר את הכלים לפי אופן שימושם. כלי מתכות: זהב, כסף, ברזל ונחושת – שהשתמשו בהם בחמים – יש להגעילם במים רותחים. כלים שנועדו לצליה על האש היה צורך ללבן ואת כל הכלים טיהרו במים (מכאן למדו חז"ל כי יש לטבול את כלי הגויים או אלו שנרכשו מהם במקוה טהרה, לפני השימוש בהם).
את שלל המלחמה חילקו משה ואלעזר לשניים: חלק אחד ליוצאים למלחמה, השני לשאר כל עדת בני-ישראל, כשכל אחד מהם הפריש חלק מסוים מהשלל לכהנים וללויים.
בקשה מיוחדת
בתחילה סירב משה : היעלה על הדעת שאחיכם יצאו למלחמה ואתם תשארו פה! הדבר יגרום לפחד בקרב העם ושוב תשרור האוירה שהיתה לאחר דברי המרגלים. אולם לאחר שהבהירו למשה כי אין הם מפחדים מהמלחמות שיהיו בכניסה לארץ וכתנאי לקבלת מבוקשם הם מוכנים לעמוד בראש כוחות הצבא שיכבשו את הארץ, נענה משה לבקשתם אך חזר והתרה בהם, שאם לא יקיימו את התנאי יקבלו חלק ונחלה בארץ כנען ככל שבטי ישראל.
פרשת מסעי
פרשת מסעי פותחת בפירוט 42 מסעות בני-ישראל במדבר, מצאתם ממצרים ועד לערבות מואב אשר בסמוך לנהר הירדן. כל המקומות שעברו בהם במדבר היו שוממים מישוב, עד שאפילו שם לא היה להם. כל השמות המוזכרים במקרא הם על שם המאורעות שארעו בהם לבני-ישראל.
הוראות שונות הקשורות לכניסה לארץ
לפני הכניסה לארץ מודיע הקב"ה על ידי משה ומזכיר לבני-ישראל ענינים שונים הקשורים לעתידם בארץ ; הקב"ה מצווה להשמיד את הפסלים ומתריע בבני-ישראל כי אם לא יהרסו לגמרי את מזבחות האלילים ולא יגרשו את כל יושבי הארץ יתנקם בהם הדבר ויהיה להם לנזק ברבות הימים.
הקב"ה מציין את גבולות הארץ לארבע רוחותיה. אלו היו הגבולות בתקופת הכניסה לארץ אשר עליהם חלות המצוות המיוחדות הקשורות אך ורק לארץ ישראל, אולם גבולות אלו עתידים להתרחב כפי שהבטיח הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים.
מאחר שלשבט לוי לא חיתה נחלה מוגדרת בארץ נצטוו בני-ישראל להקצות 48 ערים מיוחדות ללויים. שש מתוך ערי הלויים יועדו בתור ערי מקלט. כל אדם שהרג את חבירו בשגגה (שלא בכוונה) יכול היה לנוס לערים הללו ולהנצל מבני משפחת ההרוג, העלולים לנקום את דם אחיהם.
היות שהיו מקרים שהבנות ירשו את נחלת אביהם וכדי לא לבלבל את תחומי השבטים נאסר על הבנות להנשא לבני שבטים אחרים. איסור זה חל רק על בני אותו דור שנכנסו לארץ.
