1 מתוך 3,500

אלפי שלוחים מפוזרים ברחבי העולם, במסירות למען האחר - היהודי הלא מוכר ועוזרים לו בגשמיות וברוחניות ● בעת נחתם בניו יורק כינוס השלוחים העולמי, מתכבדים אנו להגיש תיעוד מיוחד מבית-חב"ד אחד, שגרירות אחת מתוך 3,500

גלריה מיוחדת שצילם תרמילאי ישראלי בבית-חב"ד בנפאל

מנדי ריזל, שהה בשליחות בנפאל למשך 4 חודשים מספר על חוויותיו ומסביר כיצד נראה יום במקום השוקק

לא אשכח את הבקרים הללו לעולם. מחלון החדר, בקומה החמישית של מלון "נייצר" בלב קטמנדו הסואנת, ניבט מידי בוקר "עמק קטמנדו" בצבעים עזים. קולות של מאות עורבים שריחפו ממעל קרעו את העמק והעירו את יושבי העיר.

ואז התחיל סדר יום עמוס, מטורף. ב-8 בבוקר יצאנו מפתח המלון, זוכים להצדעה מצד השומר הקשיש של המקום. ילדים נפאלים יחפים ישנו בשלווה בצידי הרחוב המלוכלך, שטינופת תמידית דבקה בו. אחרים, ששפר עליהם גורלם, מיהרו לגמוא ברגל את המרחק הרב עד לבית-הספר היסודי. מקומיים חסרי מעש הסתובבו בחוץ בניסיון למצוא תייר תמים שיסכים לקחתם כמדריכי תיירים ולהכניס לכיסם עוד כמה רופים.

ואי-אפשר שלא לציין את הרעש. הרעש האיום והנורא, מחריש האוזניים, של צפצופי מאות אלפי כלי רכב. רעש שבקע מכל רחבי העיר, כתוצאה מלחיצה על כפתור הצפצפה במכוניות ובריקשות, באופנועים ובקטנועים. ובתוך כל אלו – ים של אור וקדושה, ניקיון ויהדות – בית חב"ד.

מרגע הפתיחה ועד רגע הסגירה – שעה לא ידועה – אי-שם בסביבות 2 בלילה, המה המקום ממבקרים. ישראלים ואמריקאים, צרפתים ואנגלים. הצד השווה שבהם – כולם יהודים, בני אברהם יצחק ויעקב, שבאו למצוא מזור לנשמה בתוך כל הרפש, הלכלוך ועבודת הגילולים. 

♦ ► ≈♦ ► ≈♦ ► ≈♦ ► ≈♦ ► ≈♦ ► ≈♦ ► ≈♦ ► ≈♦ ► ≈♦ ► ≈♦ ► ≈♦ ► ≈♦ ► ≈♦ ► ≈♦

קשה לתאר את הסדר היומי הקבוע בבית-חב"ד, משום שבכל יום יש סיפור אחר ויש שעות אחרות. פעם זו ישראלית מבוגרת שמגיעה עם סימן של נשיכה בכף ידה – תוצאה של מפגש עגמומי עם קוף עצבני והיא מבקשת סיוע שמגיע מכל הלב, ופעם זה יהודי אמריקאי שהתגלגל לסין, נישא שם לגויה, והגיע כעת לבית-חב"ד להניח תפילין בפעם הראשונה בחייו.

בשעות הבוקר מגיעים בעיקר צעירים. הגברים מניחים תפילין. תמיד בשמחה, תמיד עם חשק. הם אוהבים את זה ולא מפספסים אף יום. הנשים קוראות בינתיים ספרי יהדות ומפטפטות על דא ועל הא, נחות בשלווה בין עצי הפרי שברחבת בית-חב"ד.

בין לבין הם מזמינים ארוחה דשינה שבהתחשב בשעות אלו מורכבת בעיקר מפיתה ריחנית וחמה עם סלט ישראלי טוב וטרי, לצד טחינה אסלית וחביתה רותחת, ויש גם בקבוק קולה קטנטן מזכוכית שידעה ימים טובים יותר.

ואז מגיעים יורם ורמי, יותם ואבי, רן ורז. רותי ורחלי, נאווה ולילך, נעמה ואושרת. כולם בני טובים, הרבה מהם קיבוצניקים. הם מתיישבים לצידנו, או אם הקרח עדיין לא נשבר – אנו לצידם, ומתחילים לשוחח. הצעירות פותחות במקביל בשיחה עם חני – השליחה המסורה. החשש מאיתנו קיים, זה ברור ושקוף.

אבל בתוך דקות גם ה"אנטי" שבהם רואים שאנחנו בסך-הכל יהודים נחמדים, לא מהסוג ההזוי, המופרע והרע שמוצג בקביעות ובמתכוון בכלי-התקשורת. כשהם פוגשים במציאות אדם חרדי, הם מבינים שיש הרבה מן המשותף. ואז מתחילות שיחות הנפש, והבחורים מגיעים שוב ושוב ושוב לבית חב"ד כדי לדבר ולהקשיב, לשאול ולקבל תשובות. הקשר איתם נהפך לקשר חברי אמיתי, איכפתי. כשהם לא הגיעו ביום מן הימים מבלי להודיע שנסעו לטיול, דאגנו. כשנסענו עם השליח לבקר יהודי בבית-רפואה והופענו רק בשעות הערב, הם חרדו לגורלנו.

הפקחות של ילדי השלוחים והתמימות שלהם, מקרבת גם היא, בעיקר את הנשים שיושבות ומשוחחות עם השליחה על חיי משפחה ושליחות, תורה ומודרניזציה ומה לא. ובשעות הלילה, כשהמוני בעלי הרכבים והאופנועים עלו על יצועם ושקט יחסי שורר ברובע ה"טאמל" – מרכז התיירות של נפאל, אנחנו מתיישבים ללמוד יחד תניא או קיצור שולחן ערוך. בלי כפיה, עם הרבה רצון וחשק.

ובין כל השעות האלה בבית-חב"ד, כשעוד לבבות נפתחים, כשיהודים נוספים מקבלים עזרה ומענה מכל הלב לכל בעיה ופניה – החל משיחת טלפון ועד החלפת ספרים בספריה המקומית, מתרוצץ לו הרב חזקי – האיש והאגדה.

שמע בית-חב"ד שפתחו הוא ורעייתו המסורים יצא לארבע קצוות תבל, ללא הגזמה כלל ועיקר. כולם מבקשים לשאול את פיו, לשוחח איתו. ויש לו זמן לכולם, למרות שאפילו לעצמו אין לו רגע אחד פנוי, בתוך שלל החובות, ההתרוצצויות והסידורים שיש לו. הוא אוהב בעיקר את השעות הלילה. הראש נקי אז ומסביבו מתקבצים תרמילאים לשיעור יסודי ביהדות. בתוך דקות נערמים שם 10 תרמילאים, ואחר-כך 20, ו-30 וכן הלאה.

אחרי השיעור המרתק שמעובר בצורה קולעת ובלשון חדה, כמו שרק "חזקי" יודע, מגיע שלב השיחות האישיות. אלו עם הקושיות החזקות, והלבטים שנערמו במשך שנים. והתשובות שניתנות במהירות, קולעות. עוד ועוד קשרים נפרמים בנשמותיהם של יהודים רבים שמתחילים שם את החזרה לכור מחצבתם, גם אם התהליך יתגלגל ויארך חודשים או שנים. המקור – נמצא במבנה הקטן בבית-חב"ד נפאל, ששואב הישר מספרי החסידות ומשיחותיו של הרבי. הרבי הוא הכח המניע של הפעילות הברוכה, הוא שנותן את הכוחות. תמונתו המתנוססת לראווה והוראותיו הסדורות, מעודדות גם בשעות הקשות וכאלו יש לא מעט.

בליל שבת, אחרי שעות של ברירת אורז וקטניות, חצילים וחסה, תוך כדי סיפורים מרתקים על הרבי והסברים על מהותה של החסידות, מגיעה תפילת ערבית. כולם לבושים חגיגית, והכובעים המיוחדים של בית חב"ד נערמים על קודקודי הבאים. שירת "לכו נרננה" בוקעת מפי כל, יפה ויחודית כל-כך. המחיצות נופלות, או יותר נכון – נעלמות לחלוטין כלא היו. ואז מתחיל סדר הקידוש, ונטילת-הידיים והסעודה העריבה, לצד ניגונים חסידיים ושיחה מהרבי.

ואחרי הסעודה נשארים כמה עשרות, שישובים מסביב לכמה שולחנות שמאוגדים לשולחן אחד ענק. כל אחד בתורו מציג את עצמו ומספר סיפור מעניין מחייו. ובחצות מגיע רגע השיא, כאשר אל השולחן מובא אחר כבוד סיר טשולנט מהביל – מעשי-ידיו של חזקי. אין מישהו שמתיר לעצמו לפספס את המאכל השבתי שמוגש אז, ששמו וריחו התפשטו בנפאל כולה, ויש אומרים אף בכל המזרח הרחוק.

בתמונת שלפניכם מאוגד יום שלם בבית-חב"ד בנפאל. אבל תמונות, כמו תמונות, לא יכולות להסתיר את הרעשים, הקולות ווהרגשות שמעבר להן.

♦ ► ≈♦ ► ≈♦ ► ≈♦ ► ≈♦ ► ≈♦ ► ≈♦ ► ≈♦ ► ≈♦ ► ≈♦ ► ≈♦ ► ≈♦ ► ≈♦ ► ≈♦ ► ≈♦

תהא הסיבה אשר תהא, בין אם אלו המאכלים הטעימים, האמת הנוקבת או האווירה הביתית ששוררת בבית חב"ד בבירת נפאל, ממקום זה יוצאים מידי שנה אלפים רבים שחייהם כבר לא יהיו כשהיו. חלקם עושים את דרכם לישיבות, חלקן לסמינרים.

משאול תחתית הם נמצאים בדרך העולה בית קל, לנחת-רוח כ"ק אדמו"ר – המשלח, שמרעיף מברכותיו על עושי רצונו.