בימים שבהם התרחש נס פורים לא הייתה לנו מדינה משלנו. היינו כולנו נתינים של מלך פרסי עריץ, שבהינף-יד יכול לגזור גזירת השמדה על עם שלם. לא היה או"ם ולא היו 'ידידי ישראל' בעולם שבהם אפשר היה להיעזר. המלך קבע – ואין אחר דברו עוררין.
ראש השרים של המלך הזה היה מי שבא ממשפחה של צוררי ישראל מסורתיים – המן, צאצא של אגג העמלקי. הוא צבר כוח ועוצמה רבה בממלכה, והייתה לו השפעה עצומה על המלך. יש להניח, שכאשר נתמנה לראש השרים, עברה תחושת פחד וחרדה בקרב היהודים שהתגוררו בממלכת אחשוורוש.
גאון יהודי
הבה נבחן את התנהגותו של מרדכי היהודי בשעה רגישה זו. מספרת המגילה: "וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחווים להמן – ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה".
במושגים שהשתרשו בימינו, נראית התנהגותו של מרדכי תמוהה ביותר. מה ההיגיון שבהתרסה זו מול האיש החזק ביותר בממלכה? האם מרדכי אינו חושש שבהתנהגותו הוא עלול להרגיז חס וחלילה את הגוי? נכון, יהודי אינו כורע ואינו משתחווה לבשר-ודם, אבל בכל-זאת, צריך להתחשב בנסיבות, ובכלל, זה לא ה'עיתוי', אולי בהזדמנות אחרת. לא-כן?
מרדכי אינו מתקפל גם כאשר המן משיג אצל אחשוורוש אישור לגזירת ההשמדה של כל בני העם היהודי. הוא ממשיך בהתנהגותו הגאה – "ולא קם ולא זע ממנו". הוא גם אינו פותח במתקפה דיפלומטית ואינו מנסה להגיע לפשרה. דבר אחד הוא עושה – יוצא לרחוב העיר וזועק זעקה גדולה ומרה. הוא קורא ליהודים לשוב בתשובה ולזעוק אל אביהם שבשמים.
וראו זה פלא – דווקא התנהגות גאה ובלתי-מתפשרת זו, היא המביאה בסופו של דבר את נס ההצלה. צורר היהודים נתלה על העץ, ואילו מרדכי, שאינו יודע להתקפל ולהתחשב ולנהוג ברגישות בנוגע ל'עיתוי' – הוא מתמנה משנה למלך, ועם-ישראל זוכה בחג פורים.
ניסינו ונוכחנו
מרדכי היהודי הבין כנראה טוב יותר מכל מדינאי ימינו את סוד הקיום היהודי. המן בן – המדתא האגגי היה שונא-ישראל מעצם הווייתו. את חלום השמדתו של העם היהודי (הג'יהאד) ינק עם חלב אימו. הוא לא נזקק לתירוצים כאלה ואחרים. בהתרפסות כלפיו לא היה מרדכי משיג מאומה, מלבד השפלה ומתן עידוד לגזירות נוספות.
מרדכי ידע שרק עמידה תקיפה ואיתנה מול הצורר וחבר מרעיו, לצד תפילה וזעקה לריבון העולמים – היא שבכוחה להציל את עם-ישראל. לא פשרות, לא ויתורים, לא התחשבויות ולא 'רגישויות'. הוא ידע שעם-ישראל שרוי בגלות, אולם בנפשו היה יהודי גאה, והקרין את הגאון הזה כלפי כל סביבתו – "לא יכרע ולא ישתחווה".
גם בדורנו, היו זמנים שהלכנו בדרכו של מרדכי היהודי. עשינו מה שטוב ליהודים ולא חששנו ממה שיאמרו הגויים. המנהיגים לא היססו אז לומר בקול רם: "או"ם- שמום". התוצאה הייתה, שהארץ נבנתה והתעצמה ועם-ישראל זכה בסופו של דבר להערכת העולם כולו.
לאחרונה, שוב מתפתים קברניטי המדינה ללכת בדרך אחרת – להתחשב בגויים, לנסות לרצותם, להתפשר ולוותר. וראה זה פלא: ככל שאנו מוותרים ונסוגים ומתחשבים ומתפשרים, כן גובר הלחץ הבין-לאומי, עד שאפילו החלטה על בנייה בירושלים בירתנו סופגת גינויים מקיר לקיר.
אולי זה יהיה לקח ברור, שצריך לחזור מהר לדרכו של מרדכי, הדרך של "לא יכרע ולא ישתחווה", ואז נזכה לא רק לנס פורים, אלא גם לנס הגאולה האמיתית והשלמה.
התוכן באדיבות: צעירי אגודת חב"ד © כל הזכויות שמורות
