ישרוליק הקטן אהב בכל מאודו ללמוד תורה, וכבר בהיותו בן שבע, סיים את כל החומר שלימדו המלמדים ילדים בני גילו. הוא החל ללמוד בחברת רבי יחזקאל, רבה של העיירה ותוך זמן קצר, שוב לא הזדקק לעזרת החברותא שלו. הוא היה יושב בבית המדרש לומד גמרא בכוחות עצמו. רק כאשר היה נתקל בקושי בלימודו, הלך אל רבו, כדי שיבהיר לו את הענין.
מתמיד גדול היה ישרוליק, במשך כל שעות היום ואף בלילות היה נשאר בבית-המדרש ולומד עד שעה מאוחרת. אביו, ר' שבתי, החל לחשוש, ,שמא יחלה בנו, מרוב מאמץ ויגיעה בלימודי התורה והתלמוד ללא הפסקה.
בתחילה, דרש ממנו אביו להפסיק את לימודיו ולעזוב את בית-המדרש בשעה מסוימת שנקבעה מראש. אולם, כאשר ישרוליק התיישב והחל להתעמק בים התלמוד, הוא שכח מכל הנעשה איתו, וכמובן ששכח את בקשת אביו. לעיתים קרובות, בשעת לילה מאוחרת, נאלץ אביו ללכת לבית-המדרש, כדי לקחת את בנו הביתה. על כן סיכם ר' שבתי עם השמש (גבאי בית הכנסת), שכאשר יגיע ישרוליק לבית-המדרש, לאחר ארוחת הערב, הוא יתן לו נר אחד קטן, הדולק כשעה, וישראל ילמד לאורו. וכאשר יכבה הנר, יהיה זה סימן לישרוליק, כי עליו לשוב הביתה וללכת לישון.
באותו ערב, הלך ישרוליק, כהרגלו לבית-המדרש כדי לשבת וללמוד שם באין מפריע. עברה שעה אחת וישרוליק עדין לא חזר הביתה. ר' שבתי החל לדאוג. הוא ניסה להרגיע את עצמו, בחושבו, כי לאחר שכבה הנר וודאי הלך ישרוליק אל הרב, כדי שיסביר לו קושי מסויים, שנתקל בו בעת הלמוד.
אולם, משעברה שעה נוספת וישרוליק עדיין לא שב הביתה, החליט ר שבתי ללכת לבית הרב. אבל, ישרוליק לא היה שם וחששותיו של האב גברו. הרב הצטרף אל ר שבתי ויחדיו צעדו לבית השמש. השמש, שניעור בבהלה משנתו, הופתע לראות את האורחים החשובים, שהגיעו לביתו בשעת לילה מאוחרת. כאשר אמרו לו השניים, כי ישראל עדיין לא שב הביתה, התפלא השמש ואמר, כי הוא נתן לישרוליק רק נר אחד קטן, הבוער שעה אחת בלבד, כפי שנתבקש ממנו.
"הבה נלך לבית-המדרש", אמר הרבי וכבר היו שלושת האנשים המודאגים בדרכם לבית-המדרש, בתקוה שדבר לא קרה לישרוליק הקטן.
כשהתקרבו לבית-המדרש, הבחינו באור חלוש הבוקע מהחלון. הם נכנסו פנימה ומצאו את ישרוליק יושב ולומד בהתמדה מתוך הגמרא, לאורו של נר קטן. הוא ישב שם ולמד בקולו המתוק והערב, מבלי שיחוש כלל מה קורה סביבו.
ר' שבתי לא יכל להתאפק עוד וקרא בקול: "ישרוליק! מדוע לא קיימת את הבטחתך?"
ישרוליק המופתע הפסיק לרגע את לימודו המעמיק והסתכל סביבו.
לפתע כבה הנר הקטן וחושך השתרר במקום.
"ישרוליק מה קורה לך? כיצד אתה מעז לכבות את הנר, בזמן שהרבי ואביך עומדים לידך. מאוד לא מכובד לעשות זאת", גער בו אביו.
"לא כיביתי את הנר" השיב ישרוליק כשדמעות החלו זולגות מעיניו.
הרבי פנה אל ישרוליק ואמר לו בקול רך:"אתה הלוא יודע, ישרוליק, שמצוה גדולה וחשובה היא לכבד את ההורים ולשמוע בקולם. אתה הבטחת שתשב ותלמד, כל זמן שהנר דולק וכשיכבה תלך הביתה".
"הנר דלק, אז אני ישבתי ולמדתי", השיב ישרוליק בתמימות.
"אבל מנין היה לך נר נוסף, אולי השמש לא קיים את הבטחתו? היקשה ר' שבתי.
"מה אמרת, ר' שבתי?" התקומם השמש. "נתתי לישרוליק רק נר אחד קטן הדולק כשעה".
כעת הבין הרבי, כי משהו מיוחד התרחש בבית-המדרש. כאשר הלך השמש להביא נר אחר ולהדליקו, וישרוליק קם להחזיר את הגמרא למקומה, על המדף, פנה הרבי אל האב המודאג ואמר לו:
"ר' שבתי, בנך, ישרוליק, הוא ילד מיוחד במינו. כאשר הוא התחיל ללמוד גמרא בדבקות ובהתלהבות גדולה, קולו המתוק והצלול גרם הנאה מרובה בשמים. מלאכי השרת, שכה נהנו מלימודו הנלהב, הגיעו לבית-המדרש, הקיפו אותו ושמרו עליו, כשהם אוחזים בכל מילה היוצאת מבין שפתיו. המלאכים שמרו על הנר הקטן שימשיך לבעור עוד ועוד כל זמן שישרוליק ישב ולמד. אולם כאשר נכנסנו אנו פנימה והפסקנו את לימודו, כבה הנר".
מעתה ואילך, נזהר ר' שבתי, שלא להפסיק את לימודיו של בנו, ישרוליק, אף אם נמשך ,שעות ארוכות. הוא האמין שבנו העילוי הצעיר, עוד יגדל ויהיה רבי שיתפרסם בכל העולם, בזכות ידיעותיו הרחבות והמעמיקות בתורה ובתלמוד.
ואכן, העילוי הצעיר גדל ונהיה לצדיק המפורסם, הלוא הוא רבי ישראל, המגיד מקוזניץ, אשר במרוצת השנים נמנו לו חסידים רבים, שלמדו ממנו דרך בעבודת ה' ובהנהגה חסידית.
