שאלה זו מציגים חכמינו, זכרונם לברכה, בגמרא ומיד משיבים הם עצמם
עליה : "בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות
בהון*. שכשנכנסו יוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית
חשמונאי ונצחום ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן
גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו שמונה ימים. לשנה
אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כ"א, ב').
כאשר חז"ל מעמידים את השאלה "מאי חנוכה"?, הם מתכוונים לשאול
מהי משמעותה האמיתית, הפנימית, של חנוכה. מהי הנקודה המרכזית של חג
עליז זה ומהו הלקח שאנו יכולים וצריכים ללמוד ממנו?
ישנם אנשים שחושבים כי הצד החשוב ביותר במאורעות שקדמו לחג
החנוכה הוא הצד הצבאי. הנצחון על האויב ושחרור ארץ הקודש מהעריצות
היוונית. ואמנם, זה היה דבר חשוב ביותר, אשר בלעדיו לא יתכנו שאר
ההתפתחויות החיוביות שקבעו את חנוכה בהיסטוריה היהודית. בגלל זה אנו
מודים לה' ב"על הנסים" על נצחון ה"מעטים נגד הרבים". אולם כל זה היה רק
צעד ראשון, הכרחי, להשגת המטרה הסופית שהיתה טיהור בית המקדש משיקוצי
הגויים, והדלקת המנורה הטהורה, המסמלת את המשך קיום חיי הרוח העצמיים
ועצמאיים של עם ישראל.
במלים אחרות: המטרה הנכספת של לוחמי המכבים היתה לסלק את
השפעת האליליות היוונית שנכפתה על היהודים בכח הזרוע ולהפיץ במקום זה
את אור התורה והמצוות, אור של קדושה וטהרה.
זה מסביר את העוברה, התמוהה לכאורה, מדוע מזכירים חז"ל את הנצחון
הצבאי כאילו דרך אגב, בעוד שהם מדגישים הדגשה יתירה את נס פך השמן. כי
הרי עיקר הנס היה שמצאו פך קטן של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול
,ולדברי התוספות היה הפך קבור באדמה) והוא הספיק, במקום ליום אחד,
לשמונה ימים, עד שהספיקו להכין שמן חדש, טהור, לצרכי המנורה. זוהי גם
הסיבה, מדוע עיקר מצוות חנוכה היא הדלקת הנרות מדי ערב ועל כן אנו אומרים
את ברכת שעשה נסים לאבותינו" בעת הדלקת הנרות.
כאשר אומה משועבדת לאומה אחרת, טבעי הדבר כי היא רוצה להשתחרר
מעול זרים ולכונן מחדש חיים עצמאיים בארצה המשוחררת. אולם מה שחשוב
הוא, זה לא כל כך החירות המדינית שהושגה, אלא מה שהאומה עושה עם חרותה
ועם עצמאותה, למה היא מנצלת אותן. לנו, יהודים, חרות אמיתית ועצמאות
אמיתית פירושן האפשרות לחיות באורח החיים היהודי המיוחד, שהוא דרך
התורה והמצוות.
נס חנוכה לא היה שלם, עד שהמנורה הטהורה הודלקה שוב בבית המקדש
שטוהר משרידי האליליות היוונית. גם השם חנוכה – חנוכת הבית – מורה על
כך.
ישנם שני הבדלים יסודיים בין נרות החנוכה שאנו מדליקים כיום ובין
המנורה שהדלקנו בזמן שבית המקדש היה קיים. אחד ההבדלים הוא כי המנורה
היתה בפנים המקדש בעוד שאת נרות החנוכה אנו מדליקים כדי שיאירו החוצה.
ההבדל השני הוא בזה שאת המנורה היו מדליקים מבעוד יום ואילו אנו מדליקים
את נרות החנוכה אחרי שקיעת החמה.
כדי שנבין את הסמליות שכהבדלים אלה, עלינו לזכור כי האור מסמל את
התורה הקדושה ומצוותיה, כמו שכתוב "כי נר מצוה ותורה אור". כנגד זה החושך
הוא העדר אורה של תורה במקביל לכך פירוש ה"פנים" הוא הפנימיות, העולם
הרוחני הפנימי ואילו ה"חוץ" מסמל את החיצוניות, את העולם החומרי. החיצוני.
כך נבין כי הלקח של חנוכה הוא כי עלינו להפיץ את אורה של תורה –
ה"חוצה", אל אלה שלא זכו לו מסיכות שונות. כי הרי התורה והמצוות אינן
מוגבלות למקום ולזמן. אורח החיים היהודי המיוחד במינו אינו מותנה ואינו
מוגבל לימים מסויימים בשנה, כגון ראש השנה, יום כיפור, חגים ושבתות. כמו כן
אין הוא מוגבל למקומות מסויימים. כגון בית הכנסת או הבית.
אורח החיים היהודי חל בכל יום בשנה, בכל רגע ובכל שעה ובכל מקום, אם
זה הבית, בית הספר, השוק, מקום העסק ואפילו "בלכתך בדרך". התורה והמצוות
הם חלק מחיינו היומ-יומיים. שומה עלינו להכניס קדושה אפילו למקומות
הציבוריים, ההמוניים ביותר. עלינו להקרין מאור חיינו הפנימיים החוצה, אל
העולם החומרי, החיצוני, כך שכל צעד ושעל מחיינו היומ-יומיים האפורים יהיו
מוארים באורה של תורה, מצוות ומעשים טובים.
יתר על כן, עלינו לעשרת את מלאכת הפצת אור התורה בצורה שיהיה מוסיף
והולך, כמו נרות החנוכה. הלא ביום הראשון אנו מדליקים נר אחד, כיום השני –
שני נרות וכך הלאה מוסיפים והולכים, עד שמגיעים לשמונה נרות.
וכאשר כל אחד ואחת מאתנו ימלא את המוטל עליו, נוכל לצפות בביטחה
כי תקויים ההבטחה האלוקית של "ולילה כיום יאיר" (תהלים קל"ט). אזי יהיה
סוף וקץ לגלותנו ואורו של משיח יזרח ויאיר את חשכת העמים. אזי ייבנה בית
המקדש השלישי ויועלה הנר במנורה הטהורה, אשר שוב לא תיכבה.
