מאי חנוכה?

קצת הסטוריה על המאורעות שקדמו למלחמת החשמונאים, הניצחון על היוונים וחג החנוכה.

"מאי חנוכה"? – שואלים חז"ל במסכת שבת. כל ילד שלמד פעם את ימי עם-ישראל08 יודע להשיב על שאלה זו: כשנכנסו יוונים להיכל וטימאוהו, טימאו גם את כל השמנים, וכשגברה יד בני חשמונאי ניצחום, נמצא פך שמן קטן, שבדדך הטבע היה יבול להספיק רק ליום אחד, אולם זה היה הפך היחידי שהיה מונח בחותמו של הכהן הגדול, סימן שלא פתחוהו יוונים ולא טימאוהו. נעשה נס והפך הקטן הספיק לשמונה ימים. עד שהכינו שמן זית טהור.

כולם יודעים גם את הסיבות שהניעו את חשמונאי ובניו למרוד בשלטון הסורי. את גזירותיו של אנטיוכוס, שרצה להעביר את היהודים על דעתם ודתם בבקשו להנהיג מנהגים אליליים ובהשתדלו לעקור את קיום המצוות. מלך אכזר זה עשה את מעשיו בכוונה, כדי להפיץ את תרבות יון בא"י, ולכן נקראו הוא וקלגסיו "יוונים", אם כי הם היו סורים, ששכנו בארץ סורי’ בצפונה של ארץ ישראל.

זה, כאמור, ידוע לכל ילד שלמד ב"חדר". אולם לא כולם יודעים כיצד הגיעו הסורים לשלטון בארץ ישראל, מדוע ראו מלכי סוריה ואנטיוכוס 2בראשם, לחובה להפיץ את תרבות יוון, כשסוריה וארץ ישראל שתיהן באסיה ואילו יון נמצאת באירופה הרחוקה ומדוע זה מסר אנטיוכוס "את נפשו" על החדרת האליליות לא"י ?

כדי לקבל תשובה מתקבלת על הדעת על השאלות הללו עלינו לחזור כמאתיים שנה אחורנית, לשנותיה האחרונות של התקופה התנכי"ת רבת-ההוד, ימי שיבת ציון והנביאים חגי, זכרי’ ומלאכי, ולסקור את המאורעות של תקופה סוערת זו.

המאורעות ההיסטוריים האחרונים המסופרים בתנ"ך הם הרשיון שנתן כורש לחזור לא"י ולבנות את בית המקדש ("מי בכם מכל עמו, ה’ אלוקיו עמו ויעל"). היה זה כאשר ממלכת בבל התנוונה ואבדה את מקומה בהנהגה העולמית לממלכת פרס הצעירה והדינמית. ואכן, הרבה יהודים, אם כי לא כולם, קיבלו בשמחה את הרשות המלכותית, עלו לארץ אבותיהם. ממנה גלו לפני שבעים שנה, ובנו את בית המקדש בשנת 3408 לבריאת העולם.

ממלכת פרס שלטה בעולם כמאתיים שנה. בתקופה זו נהנו יהודי א"י מחופש מוחלט וניהלו את עניניהם הפנימיים לפי הבנתם, שהיתה מיוסדת על חוקי ההתורה ודברי חכמים, אשר, כידוע, בנחת נשמעים.

מצב אידיאלי זה נמשך עד שמעצמה עולמית חדשה החלה לדחוק את רגלי הפרסים. היה זה פיליפ, מלך מקדוניה, (שהיתה מחוז ביוון העתיקה) שאיחד תחת דגלו שבטים שונים, כבש את כל יוון והתכונן למלחמה מכרעת נגד הממלכה הפרסית שסימני שקיעה וניוון נראו בה. פיליפ נרצח לפני שהספיק לממש את תכניותיו ובנו, אלכסנדר, עלה על כסאו.
היה זה אלכסנדר מוקדון, אשר ההיסטוריה הדביקה לו, בצדק, את הכינוי "הגדול". הוא היה אחד הכובשים הגדולים ביותר של ההיסטוריה העולמית העקובה מדם. הוא הביס את הפרסים, תפס את כל השטחים שהיו נתונים לשליטתם וכונן אימפריה (מעצמה עולמית) יוונית שהפיצה בכל מקום שידה מגעת, את תרבות יוון האלילית. כך הפכה גם ארץ ישראל, שהיתה עד כה שטח חסות פרסי, לאיזור השפעה יוונית ולמחוז של הממלכה העולמית החדשה.

אלכסנדר עצמו היה ידידותי אל היהודים. הוא קיבל בסבר פנים יפות את הכהן הגדול שיצא לקראתו בראש משלחת, כאשר הכובש בא, בראש צבאו עטור- הנצחון, בשערי ירושלים. הוא דימה כי דמותו של הכהן הגדול הופיעה בחלומו, לפני קרב מכריע, והבטיח לו כי נצח במערכה זו. הכובש הגדול הבטיח ליהודים חופש דתי מוחלט וביקש מהם להמשיך בחייהם הרגילים, כמו שעשו תחת שלטון הפרסים. מבחינות מסוימות הוא אף הקל על היהודים ושחרר אותם מתשלום מסים שונים. כאות הכרה ותודה קראו הרבה יהודים את בניהם בשם אלכסנדר ושם זה נשתרש אצל היהודים עד היום הזה.

ממלכתו הענקית של אלכסנדר, שכללה את כל עמי ה"תרבות" של התקופה, החזיקה מעמד עשר שנים בלבד. לאחר מותו התחלקו מצביאיו על השלל וחילקו בינם לבין עצמם את הממלכה.

הגנרל תלמי (פתולמי) לקח את מצרים ומאוחר יותר הרחיב את שלטונו גם על א"י וסוריה. בירתו היתה באלכסנדריה של מצרים, שנבנתה ע"י אלכסנדר הגדול. מצביא אחר, סיילקוס, "ירש" את אסיה הקטנה והקים את מטהו באנטיוכא.

תלמי הראשון היה ידידותי אל היהודים. כך נהג גם בם, תלמי השני, אשר בימיו תורגמה התורה ליוונית. (תרגום זה ידוע עד היום כתרגום השבעים, מאחר ושבעים מחכמי ישראל, שהושבו בבתים נפרדים, הכינוהו).

אחרי שלטון של 36 שנה, עלה על כס המלוכה תלמי השלישי ואחריו תלמי הרביעי. בתקופה זו ניסה אנטיוכוס השלישי, ששלט באסיה הקטנה, לכבוש את ארץ ישראל, אך הוא הובס על ידי תלמי. לאחר נצחונו ביקר תלמי בירושלים וביקש להיכנס לקודש- הקדשים בבית המקדש. הוא לא שעה לאזהרות ואטם אזניו בפני הפצרות הכוהנים וראשי העם, אולם מיד כשעשה צעד אחד פנימה, קיבל מכה נמרצת מיד בלתי נראית, עד שנפל מתעלף על הארץ. כאשר שבה אליו רוחו, הוא חזר לאלכסנדריה סר וזועף ומהיום הזה ואילך שוב לא היה ידידותי כלפי היהודים.

הוא החל לרדוף את היהודים, תושבי מצרים, וניסה להכריח אותם שיקבלו עליהם את עבודת האלילים. פעם אסף כאלף יהודים וישסה בהם להק של פילי-פרא. אולם הפילים שנבהלו מזעקותיהם של היהודים הנפחדים, פנו עורף להם ודרסו את האצולה המצרית שבאה לחזות במחזה ה"מרתק".

אחרי מותו של תלמי הרביעי,עשה אנטיוכוס ה3- נסיון נוסף לכבוש את א"י. היהודים, שקיוו להיפטר מהיחס האכזרי שהנהיג כלפיהם תלמי, סייעו בידי אנטיוכוס וכך עלה בידו הפעם לכבוש את הארץ.

בדרך זו נשתעבדה א"י למלכי יוון מבית סיליקוס, ששלטו בסוריה. במשך 14 שנה חיו היהודים בשלום ושלווה תחת שלטון אנטיוכוס.

לאחר מכן תקף אנטיוכוס את כוחות הרפובליקה הרומאית הצעירה, בה ראה מתחרה מסוכן לשלטונו. הוא הובס בקרב וחוייב לשלם סכום ניכר כפיצוי על הנזקים שגרם. כאשר ניסה לשדוד בית-פולחן אלילי בארם-נהריים, כדי "לממן" את התבוסה, הוא נרצח בידי מתנגדיו. בנו, סיליקוס הרביעי, שירש את אביו ועלה על כס המלוכה, שלט 12 שנה. בשנה האחרונה לשלטונו גילה לו בוגד יהודי כי בבית המקדש אשר בירושלים יש אוצר גדול של זהב וכסף. בהיותו כל ימיו נתון במצוקה כספית, שלח סיליקוס את הממונה על אוצרו, כדי שיחרים את אוצר המקדש. הכהן הגדלו ניסה להניא את הלידורוס ממעשהו, בהסבירו לו כי מרבית הכספים שייכים ליתומים ולאלמנות עניים. היווני לא רצה לשמוע, אולם מיד כשנכנס למקדש, התמלא פחד, הרגיש מוסר- כליות ורעד עבר בגופו. הוא חזר לאנטיוכיה כלעומת שבא ומיד לאחר כן מת אנטיוטס ואחיו הצעיר, אנטיוכוס הרביעי, המכונה אפיפנס, עלה על כס המלוכה. בימיו ארעו כל המאורעות הטראגיים שהביאו לחנוכה ולנצחון הגדול של היהדות על היוונים.