ר' שמואל היה יהודי ירא-שמים, ישר והגון. כל מכיריו שבחו והיללו את מעלותיו הרבות, אשר בנוסף על היותו תלמיד חכם גדול, היה ר' שמואל גם בקיא בעניני העולם. טוב ליבו שהיה אף גדול משאר מעלותיו הביא לכך שהוא נערץ על כל סביביו.
פריץ עירו של ר' שמואל, שמע על היהודי המיוחד הזה, והחליט למנותו כמנהל הראשי של עסקיו. מזמן לזמן נוכח הפריץ כי מנהל עסקיו התברך במידות טובות בנוסף על כל שאר מעלותיו המפורסמות. הגיע המצב עד כדי כך שהפריץ סמך על ר' שמואל בעיניים עצומות.
כולם ידעו על כך שהפריץ מעולם לא הפקיד את מפתחות אוצרותיו הרבים בידי איש. כאשר נודע כי הפריץ הפקיד בידי ר' שמואל את מפתחות אוצרותיו, הבינו כולם כי גם הפריץ הגיע למסקנה המתבקשת. ר' שמואל אכן היה ראוי לאימון. ידוע ידע הפריץ היטב, כי שמואל היהודי לעולם לא ישלח ידו בדבר שאינו שייך לו.
לר' שמואל, מיודענו, היו עוזרים רבים שסייעו לו בעבודתו הרמה והאחראית. ביניהם היו גם עובדים גויים. עוזרו הבכיר של ר' שמואל היה גוי. אך למרבה האכזבה הוא הצליח להסתיר מר' שמואל את עובדת היותו שונא ישראל. כל רצונו בעבודה אצל ר' שמואל היתה כדי להפיל את ר' שמואל בפח, לסלק אותו מתפקידו הבכיר. האיש חיפש תחבולות שונות כדי להעליל על מנהלו היהודי ובכך לסלקו ממשרתו הרמה, ואולי אף לרשת את מקומו.
הפריץ כמנהג הפריצים נהג לצאת למסעות ציד והתהוללות. פעם אחת, כאשר חזר הפריץ מאחד ממסעותיו הארוכים, ולאחר שהצליח לצוד ציד מרשים, ערך מסיבה גדולה רבת משתתפים לציין את הצלחתו זו. במהלך הסעודה כטוב ליבו ביין, שיבח הפריץ את ר' שמואל, מנהל עסקיו היהודי בפני המוזמנים הרבים על יושרו והגינותו, ובשל כך יכול הוא, הפריץ, לצאת רגוע ושקט למסעותיו.
בתום הסעודה ביקש הפריץ מר' שמואל, שיביא את היהלום המיוחד והנדיר ביותר, שיש בבית גנזיו, אותו ירש מאבותיו. יהלום זה, היה יהלום גדול ביותר ובעל ערך רב.
כל האורחים חיכו בקוצר-רוח לראות את היהלום הנדיר והמיוחד במינו.
כעבור דקות אחדות, נכנס ר' שמואל לאולם. בידיו אחז קופסה, עשויה זהב טהור ומקושטת ביהלומים רבים.
מיד התאספו כל האורחים סביב הפריץ. כל אחד רצה להעיף ולו מבט אחד על היהלום המפורסם שהפריץ מעולם לא הוציאו מאוצרותיו. זה היה בהחלט מעמד מיוחד.
הפריץ החליט לנצל את הרגע של תשומת הלב המוחלטת שזכה לה ולכן לא מיהר לפתוח את הקופסה. הוא נשא נאום ארוך ומייגע על גלגוליו של היהלום מדורי דורות. לאחר מכן הפליג בשבחה של האבן היקרה על כל מעלותיה, ורק לבסוף פתח את הקופסה כשהיא מופנית אל הקהל.
תדהמה ודממה מוחלת שררו באולם הנאה כאשר הפריץ פתח את התיבה. הפריץ חשב שכולם מוקסמים מהיהלום. אך הוא לא ראה אותות התפעלות על פניהם. הוא סובב באחת את הקופסה אליו – הקופסה היתה ריקה ! זעזוע אחז בנוכחים. חלק מהם פרץ בצחוק של מבוכה. הפריץ עמד המום, מבוייש ומבוהל. דמעות החלו זולגות מעיניו.
"עצור את היהודי הגנב!" צעקו חלק מהאורחים.
הפריץ הביט בר' שמואל ההמום. הוא הבין שר' שמואל אינו משחק. הוא לא האמין כי עוזרו הנאמן, ר' שמואל, יעז לגנוב דבר מה מהאוצר הממלכתי. אולם, ר' שמואל הינו האיש היחיד, לו יש את מפתחות אוצרות-המלוכה, מי עוד, מלבדו, יכול להיות הגנב?
ניגש הפריץ אל ר' שמואל ואמר לו : "שנים רבות שרתת אותי בנאמנות וביושר. אתה האחרון בעולם שהייתי מעלה בדעתי שישלח יד מרכוש הזולת, אך כעת נראה לי, כי כשראית את היהלום המיוחד הזה לא יכולת לעמוד בפיתוי. אם תחזיר לי את היהלום המיוחד מיד, לא אוציא אותך להורג."
"חלילה לא', קרא ר' שמואל. "מעולם לא גנבתי דבר, ובוודאי שלא לקחתי דבר השייך לך, אדוני הפריץ. אני מבין, כי בנסיבות הקיימות, אינך יכול להעלות בדעתך כל אפשרות אחרת. אבל, בבקשה ממך, תן לי הזדמנות לגלות את הגנב ולהוכיח לך כי אני חף מפשע".
ר' שמואל ביקש מהפריץ לסגור את דלתות האולם לבל יחמוק איש החוצה. הגנב האמיתי נמצא כאן, לחש לו בסוד. אחר-כך, הלך ר' שמואל בלויית שני חיילים לביתו, כדי להביא את הגלאי המיוחד שיגלה מיהו הגנב האמיתי.
***
לאחר שעה קלה מורטת עצבים חזר ר' שמואל. חיוך שליו על פניו ובידו, ולהפתעת כל הנוכחים, תרנגול שחור.
"אורחים נכבדים", קרא ר' שמואל. "יש לי תרנגול מיוחד במינו, אשר מרשה אך ורק לאנשים ישרים והגונים ללטף אותו, אולם כאשר נוגע בו גנב, הוא מיד מתחיל להכות בכנפיו ולקרוא בקולי קולות "קו-קורי-קוו'. היות שהגנב נמצא ביננו, אבקש מכל הנוכחים לגשת, אחד אחד, אל התרנגול וללטפו ביד ימין. והיה כאשר התרנגול יתחיל לקרוא – תדעו מיד מיהו הגנב האמיתי".
הנוכחים הביטו האחד בשני בתמהון. המחזה עורר בכולם ענין רב. כל אחד מהם ניגש בתורו וליטף את התרנגול השחור. אולם משאחרון האורחים ליטף את התרנגול ועדיין לא נשמעה קריאתו, החלו האורחים לצעוק: "רמאי! שקרן! הוא גנב את היהלום וכעת עושה מאיתנו צחוק!"
"הרגעו, אורחים יקרים. המתינו בסבלנות. עדיין לא סיימתי את המבחן", הסביר ר' שמואל בנחת. "תיכף תראו מיהו הגנב האמיתני.
מיד הורה ר' שמואל לאורחים, להרים את ידם הימנית. ואכן כן עשו, והנה יד כולם היו שחורות מלבד יד אחת לבנה. היתה זו ידו של עוזרו של ר' שמואל.
"הנה לפניכם הגנב', קרא ר' שמואל. "התרנגול שהבאתי הוא תרנגול רגיל. לבן ככל התרנגולים האחרים. אלא מהו מרחתי אותו בפיח שחור. ידעתי כי הגנב האמיתי יפחד לגעת בתרנגול, שמא יתחיל לקרוא בקול. לכן הוא רק יעשה עצמו מלטף את התרנגול, אבל באמת הוא לא יגע בו. לכן, כפי שהינכם רואים, ידיהם של כל האורחים נצבעו בשחור, מלבד ידו של הגנב – שנשארה לבנה ונקיה. ובכן, כפי שנוכחתם כולכם לראות, כפות ידו של 'נקי הכפיים' אינן נקיות…"
כל הנוכחים פרצו בצחוק של הקלה ובמחיאות כפיים לתושייתו של ר' שמואל.
"הידד!" קראו הנוכחים ומיד ניגשו לטפל בגנב האמיתי.
כעת לא נותרה לו ברירה, אלא להודות כי שיכפל את מפתחות האוצר של הפריץ וגנב את היהלום. הוא היה בטוח כי החשד יפול ממילא על המנהל היהודי. הגנב קיבל את עונשו הראוי, ואילו ר' שמואל המשיך לשאת במשרתו הבכירה כמנהל-העסקים, כמקודם ביתר הגינות ויושר.
