רבים הם הטוענים שאינם רואים כל טעם ועניין בקיום מצווה זו או אחרת, ורק במקרה ויפנה אליהם החב"דניק בבקשה לעשות זאת הם יענו לבקשה, על אף שאין להם בכך לא רגש ולא הבנה, מה ומדוע הם עושים.
במקרה שכזה, יטענו ה"חכמים", אין טעם בקיום המצוות. ל"דעתם", עדיף יהיה להתרכז ב"סימנרים" ליהדות, שבהם יסבירו לאותו יהודי את החשיבות הרבה בקיום התורה והמצוות ומאז תהיה להנחת התפילין שלו ערך רב. האם כן הוא הדבר?
חכמינו זכרונם-לברכה מספרים: כאשר אמר הקדוש-ברוך-הוא למשה רבינו לערוך את מגבית "מחצית-השקל" ועל-ידי זה לכפר ("כופר-נפש") על חטא העגל, לא יכל משה רבינו להבין כיצד יכול מטבע של "חצי שקל" לכפר על חטא חמור כל כך כחטא העגל. כדי ליישב תמיהה זו הוציא הבורא "מטבע של אש", אותו הראה למשה ואמר : "כזה יתנו". כלומר; "מחצית השקל", אותה יש לתת כ"כופר נפש" איננה "סתם מטבע" אלא – "מטבע של אש".
קופצת בפנים
טבעה של האש שהיא שואפת לעלות למעלה וטבע זה מוסבר בכך, שרצונה לחזור למקורה, שהוא יסוד (שורש) האש הנמצא למעלה – המקור הרוחני. כך גם אצל היהודי. בכל אחד ואחת מהעם היהודי טמונה – "אש" – שלהבת טבעית, השוכנת בלבו, שכל שאיפתה היא להתעלות יותר, לעלות ולהתקשר עם במקור הרוחני.
אמנם, כאשר מסתכלים אנו על מציאותו החיצונית של היהודי, אין אנו רואים אש. אך כאשר נביט במהותו, בתוך-תוכו, נגלה את ה"אש" הלוהטת ומקפצת, משתוקקת לפרוץ ולעלות מעלה מעלה.
זאת רמז הקב"ה למשה באומרו ; "כזה יתנו" – "אש" שכזו, התלהבות שכזו יש לתת בעת שמקיימים את המצוות. במילים אחרות , המצוה בחיצוניותה הינה בבחינת "מטבע', דבר גשמי לחלוטין – כמו נתינת צדקה, כך שבעומדינו מביטים מן הצד על נתינה זו אנו רואים בה מעשה הומני נחמד, ותו לא. אך בהתבוננות פנימה נוכל לראות את שלהבתו של היהודי עולת ומתפרצת, עולה ומקיפה את המטבע הגשמית כלהבה חמה – מטבע של אש!
אל תסתכל בקנקן
מכאן למדים אנו הוראה נפלאה; גם כאשר רואים אנו יהודי הנראה כמקיים מצוות ללא הבנה וללא חשק, עלינו לדעת כי הבחנתנו זו בטעות יסודה, שכן בתוכו פנימה דולקת לה אותה שלהבת המחממת ומאירה את המצווה – זוהי ה"אש".
משום כך היתה מצוות מחצית-השקל שווה לכל: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". שכן, זה איננו יהודי של 90% יהודי וזה אינו יהודי ב- 110%. במהותם שווים הם, בתוכם אש אחת שווה – ובמה ירבה זה על זה?
נכון הדבר שקיום מצווה כשלעצמה דבר חשוב הוא, אך ללא אותה אש דומה הדבר לאדם שהחליט ללמוד את מלאכת הצורפות. הלך וישב אצל צורף מומחה שבעה ימים ושבעה לילות, כשזה מלמדו את כל הכרוך בהפיכת גוש זהב גולמי לחפץ נאה. אכן צעיר לימים ובעל תפיסה היה התלמיד, ובמשך כמה ימים קלט את כל "תורת הצורפות". אלא שלמרות ה"הסמכה" של הצורף המומחה לא הצליח תלמידנו להוציא דבר מתחת ידו. המורה פשוט "שכח" ללמד את תלמידו המוכשר את העיקר: לפני השימוש בכלי הצירוף יש צורך להדליק בו את האש
האש בקיום המצוות אינה חשובה פחות, שהרי בלעדיה קשה יהיה להוציא דבר מושלם בתחת ידינו.
קבלת עול
המצוות ברובם ניתנו עם טעמים והסברים, ובפרט מצוה כמצות צדקה שהיא מצווה הומנית לחלוטין, אלא שאנו צריכים לקיימה אך ורק משום שכך ציוה השם. יתרה מזו: גם אם נקיים את המצוה כדי לגרום נחת רוח לקב"ה עדיין לא תהיה המצווה שלמה, שכן ערבנו בה את רגשותינו. קיום המצוות בתכלית צריך להעשות כדברי הרמב"ם: "לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש טובה" ואפילו לא "כדי שאזכה לחיי עולם הבא" אלא אך ורק מפני "עושה האמת מפני שהיא אמת" ללא סיבה כלל וכלל. זוהי אותה אש פנימית שבתוכנו, שרצונה להתדבק במקורה – הקב"ה, ואין לה כל רגשות צדדיים חוץ מרצון זה. היא זו העוזרת לנו להתעלות מעל למגבלותנו ולהגיע לתכלית קיום המצוות.
וכך מסופר במדרש: שאל משה רבנו את הקב"ה: במה ניתן להרים את קרן ישראל? ונענה: ב"כי תשא" – כלומר: הרמת קרן עם ישראל, התרוממות העם מדרגתו יכולה להיות באותה "מטבע של אש", אותה חיות פנימית שבתוך העם, היא שתביא ל"תשא", להתנשאות ולהתרוממות אמיתית.
