"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" – הוא מלמד אותם את כל הדברים אותם לימדו ה' בהר-סיני. תחילה לומדים הם על שמירת השבת ואחר-כך על כל ציווי בניית משכן ה'. החל מהתרומה שנצטוו לתת – "קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו", וכלה בפירוט חוזר של מבנה המשכן וכליו. אחרי לימוד זה – "ויצאו כל עדת בני-ישראל מלפני משה".
"ויבואו כל איש אשר נשאו לבו" – אלו שברשותם החומרים הדרושים לבניית המשכן הזדרזו להביאם, ואפילו הנשים נדבו בלב שלם את תכשיטי הזהב שלהן. המוכשרות שבהן טוו בעצמן את הפרוכות, ונשיאי השבטים תרמו את האבנים היקרות שנדרשו עבור האפוד והחושן של הכהן הגדול.
משה מודיע לבני-ישראל מי נבחר להיות הממונה על המלאכה: בצלאל בן אורי משבט יהודה, שזכה "וימלא אותו רוח א-לקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה", כאשר לעזרתו הועמד אהליאב בן אחיסמך משבט דן.
העבודה היתה רבה, עד שהאחראים עליה הגיעו יום אחד אל משה והודיעוהו כי מרבים העם להביא אף יתר על הצריך, ואז מצווה משה להעביר קול במחנה שאין עוד צורך בתרומה.
בחלק זה של הפרשה נעשית חזרה על כלי הקודש של המשכן, עליהם סופר בפרטיות בפרשת 'תרומה': על היריעות שכיסו את המשכן ; על הקרשים המצופים זהב שהיוו את הקירות, ועל יסודות הכסף שלהם ; ארון הקודש שבבניתו התאמץ במיוחד בצלאל ; שולחן הפנים ; מנורת הזהב; המזבחות וכיור הכהנים, ולסיום: מידות חצר המשכן.
"אלה פקודי המשכן, משכן העדות, אשר פקד על פי משה" – בפרשה זו מספרת לנו התורה על פקידת (מניית) משקלי התרומות שהגיעו למשכן: משקל הזהב, הכסף והנחושת. שמות המשקלות המוזכרים כאן, לפי הנהוג בימים ההם: כיכר, שקל, בקע.
כן מסופר בפרשה זו על שאר כלי המשכן. על הכיסויים המיוחדים שלהם שהיו מולבשים על הכלים בשעה שהיו מעבירים את המשכן ממקום למקום, לצורך המסעות. ושוב, חזרה בפרוטרוט על המסופר כבר בעבר, והפעם בפרשת 'תצוה': עשיית בגדי הכהן גדול ; האפוד והחושן ושאר הבגדים.
"ותכל כל עבודת משכן אהל מועד". כעת, כאשר כל הכלים והציוד מוכנים, יש לחכות רק להקמת המשכן. הכל מועבר אל משה רבינו, וכאשר זה רואה כי הכל נעשה כשורה ועל פי ציווי ה', הוא מברך את העוסקים במלאכה: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם".
עתה מצווה ה' את משה להקים את המשכן, שכן רק הוא מסוגל לכך. התאריך המיועד להקמה: "ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אהל מועד" – הוא ראש-חודש ניסן. כעת נותר לסדר את כלי המשכן במקום המתאים להם, את 'ארון-העדות' להניח ב'קודש-הקודשים', ואת המנורה, השולחן ומזבח הקטורת – ב'קודש'.
אחרי שהכל מוכן צריך לקדש את בגדי הכהונה וכן את הכהנים עצמם, בכדי שיוכלו להתחיל לעבוד. אמנם, אף שהעבודה בדרך כלל מלאכתם של אהרן ובניו היא, הרי שבאותם שבעת ימי הקמת המשכן וחנוכת כליו – ימים שנקראו בשם ימי-המילואים – היה זה משה שהקטיר את הקטורת, הדליק את הנרות והקריב את הקרבנות על המזבח.
זהו. נותר רק להקים את חצר המשכן ולפרוש את מסך השער שלה – "ויכל משה את המלאכה" ; "ויכס הענן את אהל מועד, וכבוד ה' מלא את המשכן".
כעת אף משה בעצמו איננו יכול לבוא אל המשכן – אהל-מועד – כרצונו, כיון שמקום זה משמש מעתה כמקום השכינה. רק כאשר הסתלק הענן מעל המשכן היה זה סימן עבורו שיכול הוא להכנס, ואז היה ה' מדבר עמו.
הענן אף היווה סימן למסעי בני ישראל, וכמפורש בסוף הפרשה: "ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם, ואם לא יעלה הענן – לא יסעו.
כאן מסתיימת הפרשה וספר 'שמות' כולו, ונוהגים לומר: "חזק חזק ונתחזק!"
