הפֶחה של יפו

"זוהי החרב החדה ביותר בעולם", אמר הפחה בהצביעו על חרב ארוכה בנרתיק משובץ ...

מחבר הספר הקדוש 'שני לוחות הברית', רבי ישעיהו הלוי הורוביץ, המכונה 'השל"ה הקדוש', שימש לפני כארבע מאות שנה ברבנות העיר פרנקפורט. בין השאר ניהל גם ישיבה גדולה, בה למדו תלמידם רבים, שבאו מקרוב ומרחוק.

באותם ימים היה נהוג, כי מספר מצומצם של תלמידים מובחרים סעדו על שולחנו של ראש-הישיבה, מידי שבת וחג. באחת הסעודות, הבחינה הרבנית כי כפית כסף חסרה מן השולחן. היא מהרה לספר על-כך לבעלה והחשד נפל על אחד הבחורים. הרבנית טענה בביטחון, כי בחור פלוני לקח את הכפית.

השליה הקדוש שמע את טענתה ובלב כנה הבטיח, כי ינסה לברר מי לקח את כפית הכסף. ואכן, לאחר חיפוש קצר נתגלתה הכפית האבודה בתיקו של החשוד. הבחור נעלב מאוד וטען, כי אינו יודע כיצד הגיעה אליו הכפית, וכשדמעות זולגות מעיניו נשבע לראש-הישיבה, כי כלל לא התכוון לגנוב את הכפית.

הסיפור אודות כפית הכסף הגנובה התפרסם חיש מהר בין כל הבחורים, על אף כל המאמצים לשמור את העניין בסוד. הבחור החשוד החל להרגיש שלא בנוח, עד שגמלה בליבו ההחלטה לעזוב את הישיבה. ואכן, כעבור ימים ספורים עזב הבחור את מקום לימודיו ונעלמו עקבותיו.

משנודע על-כך לשל"ה הקדוש, נחמץ ליבו בקרבו והייתה לו עגמת נפש מרובה, שתלמיד נאלץ לעזוב את הישיבה ולהפסיק את לימודיו, והכול בגלל כפית של כסף. אולם כעת כבר היה מאוחר מדי, ולא נותר עוד מה לעשות.

***

שנים רבות חלפו מאז. השל"ה הקדוש נתקבל כרבה הראשי של פראג וכראש הישיבה בעיר. מאוחר יותר, בשנותיו האחרונות, הוא החליט להגשים את חלום חייו ולעלות לארץ-ישראל.

לאחר נסיעה ארוכה ומייגעת, בים וביבשה, הגיע השליה לעיר הנמל, יפו. ברדתו מהאוניה, הוא השתטח על הארץ ונישק בלהט את אדמת ארץ הקודש. משקם על רגליו, הבחין באיש העומד על ידו, שנראה היה כאחד הפקידים החשובים. היה זה מושל העיר, הפחה, בכבודו ובעצמו.

הפחה ברך את הרב בברכת 'שלום עליכם' לבבית ואמר, כי מנהגו לערוך קבלת פנים לכל אוניה המגיעה לנמל עירו. ובאם הוא מבחין בין הנוסעים באישים מכובדים, נשואי-פנים הרי הוא מזמינם לביתו, למשך יום-יומיים, כד שינוחו מטלטולי הדרך.

"יהיה זה לכבוד גדול בשביליו, אמר הפחה, "אם כבוד הרב יענה להזמנתי ויאות לבקר בבית"'.

"אדוני הפחה, ירום כבודו", נענה השל"ה, "הנני מוכן לקבל את הזמנתך הנדבה. אולם, דע לך, כי לא אובל לטעום בביתך מאומה מלבד מים ופירות. אני אשהה אצלך לילה אחד בלבד ולמחרת בבוקר אמשיך בדרכי לירושלים, עיר הקודש".

הפחה קיבל את אורחו בסבר פנים יפות, התייחס אליו בכבוד גדול ושרת אותו באופן אישי.

למחרת בבוקר, כאשר התכונן השל"ה לצאת להמשך דרכו, הכניסו הפחה לחדר אורחים גדול, שהיה מלא באוסף של חרבות, פגיונים וכלי-נשק רבים אחרים.

"זוהי החרב החדה ביותר בעולם", אמר הפחה בהצביעו על חרב ארוכה בנרתיק משובץ, שהייתה תלויה על הקיר. ובאומרו זאת, שלף הפחה את החרב מנרתיקה. פניו, שהיו ידודיתיות ושלוות, השתנו לפתע ולבשו ארשת שנאה וחמה שפוכה. עיניו הביטו בזעם על השל"ה הקדוש, שעמד לפניו משתאה לפשר השינוי הפתאומי שחל במצב רוחו של מארחו, אך לא היה לו זמן רב לחשוב על המתרחש.

"שעתך האחרונה הגיעה", קרא לפתע הפחה בקול גדול, "ועתה, זקן, אמור את תפילתך האחרונה, לפני שאערוף את ראשך בחרבי!"

השל"ה נחרד לשמע הדברים האיומים. הוא הביט בעיני הפחה, כדי לראות האם נאמרו הדברים ברצינות, או שמא רק חומד הוא לצון. לפתע חש השל"ה הקדוש בי זיעה קרה החלה מכסה את מצחו, הוא נזכר כי כבר ראה אי-פעם את העיניים הללו. אבל היכן? מתי? או, כן, אלו עיני הבחור שנאלץ לעזוב את הישיבה, לאחר שנחשד בגניבת כפית הכסף…

"כן, זה אני!" אמר הפחה. "התלמיד שעזב בעל כורחו את ישיבתך. עתה אנקום בעד העלבון, שהיה אז מנת חלקי, על לא עוון בכפי".

השל"ה ניסה להסביר לתלמידו לשעבר, עד כמה הוא התחרט והצטער בזמנו על מה שארע. אולם דבריו לא עשו כל רושם על הפחה, שאפילו לא רצה להטות אוזן. הוא ציוה על השל"ה לשכב על הרצפה, לקרוא 'שמע ישראל' ולהתכונן למותו.

בלית ברירה נאלץ הרב הקדוש לעשות כמצוות הפחה, תלמידו לשעבר. הוא נשכב על הארץ, קרא 'שמע ישראל' בכוונה עצומה וחיכה לבאות. אולם במקום להרגיש את דקירתה החדה של החרב, הוא חש לפתע בנשיקה קלה על מצחו. הוא פקח את עיניו ולתדהמתו הרבה, ראה את הפחה מחייך בטוב לב, כפי שחייך לקראתו אתמול, שעה שירד מהספינה.

"רבי!" קרא הפחה בהתרגשות תוך כדי שהוא מסייע לרבו לקום ולעמוד על רגליו. "רבי, אני מבקש את סליחתך על הפחד והחרדה שגרמתי לך… מיד אסביר לך את פשר התנהגותי כלפיך.

"ובכן, מאז שעזבתי את הישיבה עברו עלי מאורעות רבים. כפי שהנך רואה, התרחקתי מאוד מהאוירה של הישיבה, אולם עמוק בתוך ליבי, לא יכולתי לשכוח את אותם ימים מאושרים באמת, בהם למדתי תורה בשקידה בישיבה הנפלאה שלך. כאשר ראיתי אותך "יורד מהאוניה, נתמלאתי תשובה וחרטה ורציתי ליפול לרגלך ולבקש את עזרתך, כדי שאובל להיות בעל-תשובה אמיתי. אולם הצלחתי להתגבר על עצמי ולא נתגלתה זהותי.

"במשך כל הלילה, המשיך הפחה וסיפר, לא הצלחתי להירדם והתלבטתי מה לעשות. לבסוף החלטתי, כי אם תסכים לקחת אותי עמן ולסייע לי להיות בעל-תשובה אמיתי, הרי שאעזוב את הכל ואלך אתך. במחשבה זו החלטתי ונרדמתי. והנה חלמתי חלום מוזר מאוד. בחלומי הראו לי כי הנך, השל"ה הקדוש, הגעת לארץ-ישראל, בקדושה ובטהרה ורק כתם אחד קטן, קטנטן, נשאר עליך: עלבונו של אחד מתלמידיך עדין מונע את חלקו ממך. וזאת למרות שכבר הצלחת, בתשובה ובדמעות, לנקות כתם זה, בכל זאת נותר חלקיק קטן. בחלום שחלמתי, הורו לי משמים, מה עלי לעשות, כדי לעזור לרבי הקדוש להסיר את הכתם לגמרי…

"אם כך, הרי שהחרדה שנחרדתי הייתה כדאית ביותר", השיב השל"ה הקדוש, שרק עתה הבין את השתלשלות העניינים. הרב חיבק בידידות ובאהבה את תלמידו, שעל אף התלאות שעברו עליו, מצא את הדרך הנכונה, לאחר שנים כה רבות.

***

איש לא ידע לאן נעלם הפחה של העיר יפו באותו בוקר. חיפשו אותו נכל מקום ובכל פינה – אך הוא נעלם ואיננו. אולם אילו היו בודקים היטב, מי הם שני הנוסעים היהודים העולים לאיטם, רכובים על חמורים, לירושלים, עיר הקודש, הייתה החידה מגיעה אל פתרונה…