לא לנטוש את שדה הקרב

יהודי שומר תורה ומצוות, שמחזיק בעמדה של השפעה בקהילה יהודית, איננו דומה רק לחייל בזמן מלחמה, אלא הוא כמו מפקד במשרה פיקודית בשדה הקרב. פשוט אין לו רשות לשחרר את עצמו מהחובה שלו ולנטוש את המשרה שלו • הרבי כותב

ב"ה י"א תשרי, תשמ"א
ברוקלין, נ.י.

פרופ'…
הנדון, לונדון
שלום וברכה:

מכתבך מי"ג אלול, עם המצורף אליו, הגיע אלי באיחור רב. לפיכך הריני מזרז את תשובתי באמצעות משלוח מיוחד מהיר.

ביחס לנושא הנידון במכתבך, היינו, התוכנית שלך לעבור דירה ולהתיישב בארץ ישראל, בכלל לא ברור לי מתוך מכתבך האם צעד זה עדיין נתון בספק ובשאלה, או שכבר הוחלט עליו באופן מוחלט, והשאלה היא איך להקל על השינוי במונחים של הסתגלות, וכו'.
אם האפשרות האחרונה היא הנכונה, אני יכול להציע את המחשבות הבאות לשיקולך:

ישנה אמירה מפורסמת של חז"ל, "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא". הנוהל במלכותא דארעא הוא שלעיתים קרובות נדרשת אשרת כניסה למדינה חשובה. ה"ויזה" לארץ ישראל, "פלטרין של מלך", היא כמובן במונחים של קדושה, הידור גדול יותר בקיום המצוות של המלך, הקדוש ברוך הוא. וככל שיהיו הסטנדרטים של היהדות משביעי רצון, תמיד יש מקום לדרגה גבוהה יותר של מצוינות בכל ענייני תורה ומצוות, שהם אין-סופיים, בהיותם נובעים מן האין-סוף וקשורים אליו.

הכלל האמור חל על כל יהודי. אבל עבור יהודי שבהשגחה פרטית, בזכות עמדת ההשפעה החשובה שלו, בייחוד בקרב הדור הצעיר, ניתנו לו התחייבויות רחבות הרבה יותר, הכלל האמור מציב מימד נוסף. מאחר שהשפעה על אנשים צעירים היא כפולה ומכופלת כאשר הם נכנסים לחיי משפחה ומגדלים ילדים, זוהי אחת החובות והמצוות הכי עיקריות והכי מרחיקות לכת. כפי שהכול יודעים, תלמידים מושפעים בצורה ישירה או עקיפה מהמורים שלהם, מבלי הבט על הנושא או השטח הנלמד, אפילו אם אין זה קשור לדת או לפילוסופיה מוסרית; ובוודאי שזה כך כאשר ההשפעה מגיעה לא רק באמצעות דוגמה חיה, אלא גם על ידי ציווי, "דברים היוצאים מן הלב שנכנסים אל הלב". במקרה של תלמידים יהודיים, יש לנו גם את הכלל של מורה הנבוכים הגדול בכל הדורות, ברוח זאת שיהודי במהותו רוצה לקיים את רצון השם, אבל לפעמים היצר חוסם את הדרך. ולכן נחוץ רק להסיר את המעטה החיצוני על מנת שהמהות האמיתית של היהודי תתגלה ותעמוד על שלה מחדש בתוקף. זה נכון במיוחד לגבי אדם שנמצא בקטגוריה של "תינוק שנשבה".

בנוסף לסטנדרט גבוה יותר באופן כללי של תורה ומצוות שמצופה ממי שנמצא ב"פלטרין של מלך", צריך להיות הידור נוסף בשטח מסוים של מצוה (במונח של "במאי הוה זהיר טפי"), והבחירה שלו היא עניין של נטייה אישית וצורך אישי. ניתן להחליט על כך לאחר שמגיעים לארץ ישראל.

לאחר שאמרתי את האמור למעלה, ועקב החשיבות היוצאת מן הכלל של צעד כזה, אני חייב לקחת בחשבון גם את האפשרות שאולי התוכנית היא עדיין סוביודיצה. אם כך, זוהי חובתי להפציר בך לשקול מה יהיה פירוש הדבר במונחים של חלל שייוותר מאחור ביהדות אנגליה.

לפי דעתי, יהודי שומר תורה ומצוות, שמחזיק בעמדה של השפעה בקהילה יהודית, איננו דומה רק לחייל בזמן מלחמה, אלא הוא כמו מפקד במשרה פיקודית בשדה הקרב. פשוט אין לו רשות לשחרר את עצמו מהחובה שלו ולנטוש את המשרה שלו, אפילו אם הוא מתכוון לתרום למאמץ המלחמתי במיטב היכולת שלו באיזה מקום אחר.

ה"מלחמה" שאני מדבר עליה היא, כמובן, המלחמה נגד התבוללות שכל כך משתוללת בצורה הקיצונית שלה, כולל נשואי תערובת, וכו'. בשנים האחרונות מגיפה חדשה עושה שמות ומתפשטת בקרב הדור הצעיר שלנו – ה"כתות" האליליות השונות. מצער לומר שמעט, אם בכלל, נעשה על מנת לפעול נגד הסכנה האיומה, אפילו אחרי המחאה הקולנית אך קצרת-הימים שהיתה נגד זה בעיתונות.

אנגליה אינה יוצאת מן הכלל. בעוד שמגמת ההתבוללות צוברת תאוצה במלוא העוצמה אפילו בלונדון, המצב גרוע הרבה יותר בערי השדה, כאשר מנצ'סטר וגייטסהייד הנן יוצאות מן הכלל במידה מסוימת, בעוד שמספר העסקנים ואנשי ההשפעה בעלי שיעור קומה כשלך הוא קטן מאוד למרבה הצער, דבר שרק מכפיל את החובה המוטלת על כל אחד מהם. אילו היית מוותר על העמדה שלך ביהדות אנגליה, עם ההזדמנויות המיוחדות שלך להשפעה על הדור הצעיר, כולל ההזדמנות להיכנס לקשר אישי עם סטודנטים יהודים במקומות שונים באמצעות סיורי הרצאות, היה נוצר חלל רציני מאוד, שישפיע על רבים, אם כי אפילו הצלת נפש אחת מישראל תהיה מספקת.

לאור האמור, ומאחר שאני רואה, על פי מה שאתה כותב, שיש לך את האפשרות להמשיך במשרה היוקרתית שלך למשך חמש שנים נוספות, עד לפרישה כפויה, אני מאמין במידה רבה מאוד שהחובה הראשונה במעלה שלך היא להישאר בתפקידך ולהילחם בקרב על התורה בבריטניה הגדולה.

בנימה זאת של גילוי לב הייתי רוצה להוסיף שהסיבה המצוטטת לעיתים קרובות למעבר לארץ ישראל, היינו, להבטיח את חינוך של הילדים, למרבה המזל אינה חלה במקרה שלך, שכן, כפי שאני רואה מתוך מכתבך, הילדים הגדולים שלך כבר לומדים במוסדות תורה בארץ ישראל, וכל הילדים שלך נהנים, תודה לא-ל, מחינוך תורני נאה.

אינני מפרט על ההשפעה שלך ב"כרמל קולג'", מכיוון שיש לי רק ידע מצומצם על המצב שם בהווה. יחד עם זאת, אין לי ספק בכך שכמו מוסדות דומים אחרים, מוסד זה עובר תקופה קשה בשמירה על הסטנדרטים הרצויים, ושהתמיכה המוראלית שלך היא חיונית גם שם, דבר שלא ייתכן שיהיה יעיל באותה מידה אם זה היה מגיע מארץ ישראל.

לסיום, אני מקווה שתהיה סבלני כלפיי כאשר אגיד נקודה נוספת אחת. מתוך הנחה שאתה מרגיש שההשפעה שלך על הדור הצעיר בבריטניה הגדולה בשטח האמור למעלה לא היתה כל כך גדולה בעבר, זאת בוודאי לא צריכה בכלל להיות סיבה לעזוב, אלא אדרבה – סיבה טובה למצוא את הדרכים והאמצעים להגביר את ההשפעה שלך מכאן ולהבא. וישנה ההבטחה של "יגעת ומצאת".

הרבה יותר ניתן להיאמר על הנושא הנידון, ואפילו בביטויים חזקים יותר. אבל מכיוון שאינני בטוח שההערכה שלי תואמת במידה מלאה לזו שלך, הייתי מאופק משהו בגילוי הלב שלי. מלבד זאת, באמת אין כל צורך להדגיש עבורך יותר מדי את האמור למעלה.

ואסיים בנושא שהזמן גרמא ביום זה, בהיותו היום שלמחרת יום כיפור, כאשר לכל יהודי הוענקה חתימה וגמר חתימה טובה, ייתן השם שזה יכלול גם את הפתרון הנכון לכל הבעיות האישיות, ובייחוד הבעיה הנידונה שהיא לא רק בעיה אישית, אלא בעיה בעלת עניין עמוק לרבים, וזכות הרבים מסייעת.

באיחולים לבביים להצלחה בכל הנ"ל,
המאחל לך ולכל אשר לך זמן שמחתנו שמח באמת,
בכבוד ובברכה,

[חתימת יד קודשו של הרבי]