מסופר על יהודי שתמיד התפלל שהקב"ה ייתגלה אליו ויגלה לו בדיוק מה הוא רוצה ממנו. באחד הימים התגלה אליו הקב"ה ואמר לו: "אגלה לך מה תפקידך בעולם, אתה רואה את ההר שמול הבית שלך? עליך לצאת כל בוקר מהבית ולדחוף את ההר".
היהודי מאושר. סוף סוף הוא יודע מה הייעוד שלו בחיים. בבוקר שלמחרת הוא יוצא מהבית, מפשיל שרוולים ומתחיל לדחוף את ההר.
עוברים כמה חודשים, הוא מנסה להסתכל על ההר וקולט שלא הצליח להזיז את ההר אפילו לא בקצת, נשבר היהודי ומתחיל להתחנן לקב"ה שייתגלה אליו שוב. והקב"ה ברחמיו מתגלה ושואל: למה נשברת? והיהודי אומר לו: "השתדלתי כל כך לקיים את רצונך אבל לא הצלחתי במשימה, ההר לא זז בכלל". אומר לו הקב"ה: "המשימה לא היתה להזיז את ההר. רק רציתי שתדחוף. ועכשיו שים לב איזה שרירים נהיו לך בזכות העבודה שלך. איזה צבע קיבלת בפנים בזכות זה… זו היתה המטרה".
בפרשת השבוע אנחנו קוראים על אברהם אבינו, התורה מתחילה לספר לנו על הציווי האלוקי לאברהם בהיותו בן 75 "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".
הציווי האלוקי הראשון ליהודי הראשון היינו מצפים שיהיה משהו קצת יותר רציני מאשר ציווי על מעבר דירה? ואם כבר הוא מצווה עליו לעבור דירה שיספר לו קצת על הסביבה החדשה, על המקום שאליו הוא הולך להגיע, על השכנים שיהיו לו ובמקום זה כל הציווי עוסק רק במקום שממנו הוא יוצא?
מוסבר בתורת החסידות שהציווי האלוקי לאברהם לך לך הוא בעצם ציווי לכל אחד ואחת מאיתנו לצאת מעצמנו, "מארצך" אלו התכונות הטבעיות שאיתן נולדנו, "ממולדתך" אלו ההרגלים והנימוסים שלמדנו ורכשנו מסביבתנו "ומבית אביך" זה החינוך שקיבלנו, דברים אלו משפיעים רבות על האישיות שלנו אך פעמים רבות מובילים אותנו למקומות לא נכונים ונותנים לנו הרגשה שאנחנו יודעים הכל, אומר הקב"ה לכל יהודי צא מכל הדברים המשפיעים על אישיותך והתעלה מעל הטבע שלך, מעל ההרגלים שלך ומעל החינוך שקיבלת על מנת שתוכל להגיע "אל הארץ אשר אראך" שתוכל באמת למצוא את נקודת האמת ולהתחבר אליה לגמרי.
יהי רצון שבזכות קיום הציווי הזה במלואו נזכה להגיע אל הארץ אשר אראך כפשוטו בגאולה אמיתית ושלימה בקרוב ממש.
