יש וויכוח?
לעיתים נדירות מזמנת המציאות הזדמנות להעמיד השקפה כלשהי במבחן ברור ומוחלט, שמאפשר להיווכח מי צודק ומי טועה.. יש לבצע תפנית שלמה וללכת בדרך הסלולה שמתווה תורת ישראל. והלוא היא כבר הבטיחה: "אם בחוקותי תלכו… וישבתם לבטח בארצכם".
לעיתים נדירות מזמנת המציאות הזדמנות להעמיד השקפה כלשהי במבחן ברור ומוחלט, שמאפשר להיווכח מי צודק ומי טועה.. יש לבצע תפנית שלמה וללכת בדרך הסלולה שמתווה תורת ישראל. והלוא היא כבר הבטיחה: "אם בחוקותי תלכו… וישבתם לבטח בארצכם".
בשבוע של ל"ג בעומר אנו מתמקדים הספירת ה'הוד' על כל פרטי התכללותה במידות. ובמילים המסכמות את מידת ההוד הוא החוש הפנימי שמאיר את מידת ההוד הוא הענווה, ההכנעה וקבלת מרות עליונה.
אדם לא מוסר את עצמו לגמרי. הכל בערבון מוגבל. כנאמר בשירת דבורה 'המתנדבים בע"ם..' הוא בודק בכל עניין מה הטעם, הסיבה, המניע והרווח שיש בדבר.. יהודי צריך למסור לה' שני מפתחות מרכזיים וכלליים – את ה'כי' ואת ה'אם' שלו:
"דע לך, יוסף, שגם בתוך ליבך פנימה יש מגרש גדול. על המגרש הזה משחקים שני יריבים – יצר הטוב ויצר הרע. עד עכשיו זה היה 'משחק ילדים' בלבד. ברגע שתיכנס לעול המצוות יתחיל 'המשחק האמיתי'. זכור מה שאמרת לי אתה-עצמך רק לפני רגע – 'מי שטוב יותר הוא המנצח'!".
"ההרגשה של אדם שהוא אינו שבע רצון מעצמו היא דווקא סימן טוב, משום שהיא מציינת חיות וחשק לגדול ולשפר את עצמו" • הרבי כותב
ביום ראשון הקרוב י"ד באייר יחול פסח שני – הנהלת המרכז הרפואי היהודי קינגסבורג נפגשו עם הרבי מליובאוויטש. כשעברו אחד אחת לפניו הזכיר לנשיא המרכז הרפואי: "היום פסח שני, על פסח שני…"
פעולות מסוג האמור מוסיפות בברכות השם גם בענינים הפרטיים של העוסקים בהן, מתאים להמצטרך להן ולבני ביתן שיחיו.. | מכתבו של הרבי לשפרה מרוזוב מכפר חב"ד, שעסקה בעידוד רוחני של אלמנות ויתומי צה"ל
איך אפשר להבדיל בין עיקר לטפל? איך מתנתקים ממרוץ החיים ומוצאים זמן מתאים לרוחניות, למשפחה ולילדים? שיעורו השבועי של המרצה החב"די הרב יחיאל קוצר, לפרשיות אחרי מות וקדושים
כמובן, יש בידיך מידע מוטעה, משום שרבים מחסידי חב"ד כן משרתים בצה"ל, ורבים הגיעו לדרגה גבוהה בכוחות ההגנה בתפקיד פעיל • הרבי כותב..
סמוך לשחרור הכותל המערבי, כאשר הגישה לאתר המקודש עדיין הייתה בחזקת סכנה, לא עצר הרב פרדס ברוחו והחליט להגיע לשם ויהי-מה. הוא בא למקום בשני כובעים: האחד, כרבה הראשי של ירושלים; והאחר כאליהו, הילד שהתרוצץ בסמטאות העיר העתיקה, והיה בן-בית אצל הכותל, והאיש שהתגעגע כל השנים אל האבנים האהובות, ששכינה לא זזה מהן, ואשר היו נתונות בשבי..