מעשה שהיה

הטנק החל להתקרב במהירות. קנה הטנק כוון היישר אל המצבה. המפקד משך את המוט שאמור לשגר את הפגז…

לפתע נשמעו דפיקות עזות בדלת. נאלצנו מיד לפותחה. זה היה הוא. הרוצח צמא-הדם, גבוה, לבוש מדים נוצצים

לתדהמת המוזמנים גילו אותו מוטל על הרצפה, כפות בידיו וברגליו, ופיו סתום בסחבה, כשחבילות כסף פזורות סביב

חיש-מהר נגזר עליהם דין מוות. הם הוצאו אל השדה מלוּוים בכיתת יורים. עוד רגע קט וכבר לא היו בין החיים. אך פתאום הגיח מקצה המחנה מפקד רם-דרג, ושאל לפשר הדבר.

לעזור לעלוב-נפש זה, שהוא קל-שבקלים, שיכור עד אבדן הכרה, אשר במו-ידיו הביא על עצמו את צרתו?!, למה?

בקיבוץ אצלנו כולם מכירים את הסיפור הזה ובזכותו רבים החלו לשמור טהרת המשפחה. חלקם אוכלים טרף ונוסעים בשבת – אבל שומרים טהרת המשפחה…

כעת עמד ליד הדלת והכין את עצמו בחיל וברעדה להיכנס פנימה. כל כותלי חדר ה'יחידות' היו מכוסים ארונות ספרים, חוץ מהמקום שבו ישב הרבי עצמו. בהגיע תורו של ר' יצחק, פתחתי את הדלת והוא נכנס. סגרתי אחריו את הדלת, אך לא לגמרי – השארתי סדק קטן כדי שאוכל לשמוע את הנעשה.

"צא וחשוב כמה מכשולים גרמת על-ידי משפט אחד, שאין אתה מעריך כראוי את משמעויותיו והשלכותיו. ראשית, דיברת לשון-הרע. שנית, גרמת לשמיעת לשון-הרע. שלישית… רביעית.. וחמישית..