תמהתי באוזניה: למה לא דיברה. מדוע לא נתנה לסנגור ללמד עליה זכות?! ● "לוּ הייתי מדברת, היה היהודי נאלץ לרשום את דבריי, מוטב לי לרעוב ולא לגרום ליהודי לחלל שבת!"
לשונה של הרבנית דבקה לחיכה. לבה הלם בקרבה: האמנם ידע בעלה? האם רוח-הקודש פיעמה בו?
הגיע יום שישי והחידה נפתרה. הרבנית אמרה לו שהיום לא תוכל לנסוע בעצמה, וביקש שיעשה זאת במקומה. חס"ד הביע מיד את נכונותו, והרבנית המשיכה: "בקומה שלישית במרכז הרפואי, בחדר שמספרו כך וכך, מאושפזת גברת פלונית"…
מאוחר מאוד בלילה שם לב ר' מנדל כי ברנש מסוים, ששכב על דרגש עליון, מביט בו במבט נוקב …
כצעד אחרון, העלה על הכתב פנייה אישית למזכירו הראשי של הרבי, הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב, ובה תיאר את המתנתו המייגעת לתשובת הרבי וסיים בבקשה נפשית למצוא עבורו את המכתב האבוד…
הזמן: ימי מלחמת העולם השניה, המקום: עמוק בשטח האוייב. חיילי פלוגה אמריקאית …
היה זה בדיוק באותו יום בו סיימה לתת לצדקה את המטבע האחרון שבשקית…
הרבי חזר על שאלתו : "מה יהיה עם ה’שבע ברכות’? הפעם אזר האב אומץ וענה בתמימות : "נעשה, אם ירצה השם, שבע ברכות כנהוג".
כששמעה אשתו את דבריו השיבה מיד ובתוקף : "האם חושב אתה כי הרבי רוצה את רעתך! אם הוא נקב בסכום שכזה – עליך לעמוד בכך!".
פקעה סבלנותה של האשה. היא נטלה את המטבעות משולחנו של הרבי, שלשלה אותם לכיסה ואמרה לבעלה: "בוא נחזור הביתה.. אלוקים כבר יעזור לנו!"
אנחנו זמינים לכל שאלה
02-5354960
מחכים לכם בבית חב״ד
הנחלים 770, פארק אדומים
שעות הפעילות שלנו
ימים א-ה: 9:00-17:00
