מעשה שהיה

סיפור מופת של רבי שלום בער מליובאוויטש ♦ ליום הולדתו בכ' חשון

כשהגעתי לבסוף לפקיד שתפקידו לסכם את הממצאים ולהכריע סופית אם המתייצב כשיר לגיוס אם לאו, הביט עליי במבט של חמלה ושאל: 'מה קרה לך, מסכן שכמותך, שכל רופא מצא אותך בעל מום וחולה במחלה אחרת?!'…

בצרור היה כסף רב, שנמסר לו על-ידי שניים מעשירי פראשניץ, אשר ביקשו להפקיד את כספם בידי איש נאמן. כיצד יביט בפני האנשים שסמכו עליו וכיצד ינחמם על אובדן כספם? יותר מכך דכדכה אותו המחשבה כי קלושים הסיכויים להשיב להם את כספם, שכן הוא עצמו חי חיי דוחק וצמצום.

כשהגיע לעיר-הקודש לא פנה לאכסניה. הוא שם מיד את פעמיו אל הכותל המערבי. השעה הייתה שעת לילה. ר' אברהם החל לשפוך את תחינתו לפני הקב"ה, מתוך בכיות רמות וזעקות קורעות-לב, עד שאפסו כוחותיו..

"דעו לכם", פנה בקול תקיף ונחרץ אל הצעירים הרבים שעמדו שם, "כי מרדכי היה הוכחה ודוגמה חיה, שאפשר להיות יהודי מאמין שומר מצוות, ועם זה להיות ’איש בין אנשים’, אהוב ומוערך!".

ראשי הקהל הביטו ברבם בתמיהה גוברת והולכת: מה פשר ההשתהות הזו, דווקא עכשיו, כשהכסף כבר בידיהם וישועת החטופים קרובה כל-כך?!

"יֵשׁ כָּאן טָעוּת", נוֹפֵף בַּמִּכְתָּב מוּל עֵינָיו שֶׁל הַגַּבַּאי.. "הָרַבִּי אֵינוֹ טוֹעֶה", אָמַר הַגַּבַּאי. "אִם הַמִּכְתָּב מֻפְנֶה אֶל הֶעָשִׁיר מִצֶּ’רְנִיגוֹב, סַע וּמְסֹר לוֹ אוֹתוֹ".

המשמשים בקודש משרטטים קווים לדמותה האצילית של הרבנית הצדקת מרת חיה-מושקא שניאורסון, רעייתו של הרבי מליובאוויטש