מה בין איוון לר’ ישראל?

להשתוממותם של החסידים לא היה גבול... דמיינו בעצמכם, בערב ראש השנה לפנות בוקר, כשעומדים ללכת לסליחות, מחזיק הצדיק מברדיצ’ב סל מלא "דברים טובים". היתכן? אולם הצדיק לא נתן לסובבים אותו להתפלא הרבה. "הבה ונלך יהודים!" - קרא והחבורה יצאה אל הלילה...

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב נוהג היה לפני הימים הנוראים להסתובב בשווקים וברחובות, לראות את מעשיהם של הבריות וללמד זכות על בני ישראל.

הנה אנו בברדיצ'ב. ערב ראש השנה. האויר ספוג רטט של קדושה. ערב יום הדין היום, והלב היהודי עולה על גדותיו ; הוא מלא הרהורי תשובה. כל אחד עושה חשבון נפש לכל השנה החולפת ומגיע למסקנה עגומה: ה"מאזן" אינו מניח את הדעת כלל. גרעון גדול בתורה, תפילה ומעשים טובים. וכיצד - תשאלו - נוצר גרעון זה?

פשוט מאד. פחות מדי למדנו, פחות מדי התפללנו ונתנו צדקה. לעומת זאת כמה רכילויות ולשון הרע וכמה עבירות קטנות וגדולות, שעברנו עליהן במשך השנה. השם ירחם!...

ביום זה לא חיכו יהודי ברדיצ'ב שהשמש יעיר אותם לסליחות. עם קריאת הגבר קמו חיש מהר ובצעדים סדורים-כבדים יצאו אל הלילה, כדי ללכת למקווה ולטבול בו, למען היטהר לפני הסליחות. בחזרם מהמקוה מצאו את השמש שעובר מבית לבית וקורא ליהודים לקום לעבודת הבורא. אולם, כאמור, לא היה לשמש הרבה מה לעשות. כי מי ישן בלילה זה?

אורחים רבים נהגו לבוא לברדיצ'ב לימים הנוראים, כדי לשאוף מהאוירה המיוחדת שאפפה את העיר, בה חי הצדיק המפורסם, רבי לוי יצחק. בבואם עתה מהמקוה, בהרגשת טוהר וקדושה, נגשו אל ביתו של הצדיק, כדי "לקבל שלום" ממנו וללוותו לבית הכנסת לאמירת 'סליחות'.

בהכנסם אל בית הצדיק, לא מצאו אותו מיד והדבר היה לפלא. לאחר מכן הוא יצא מהמטבח ובידו סל ובו בקבוק משקה, מיני מלוחים ודברי מאפה.

להשתוממותם של החסידים לא היה גבול... דמיינו בעצמכם, בערב ראש השנה לפנות בוקר, כשעומדים ללכת לסליחות, מחזיק הצדיק מברדיצ'ב סל מלא "דברים טובים". היתכן? אולם הצדיק לא נתן לסובבים אותו להתפלא הרבה. "הבה ונלך יהודים!" - קרא והחבורה יצאה אל הלילה.

בחוץ שלט עדיין החושך שלטון בלי מצרים. כוכבים עייפים עודם מנצנצים ברקיע ורק פה ושם נראה אור קלוש מבעד לתריסים המוגפים, מאחוריהם מתכונן יהודי ללכת לסליחות.

בית הכנסת הגדול היה מואר בשלל אורות. ציבור גדול של יהודים ישב כבר בפנים, אמר תהילים וחיכה לצדיק. אולם רבי לוי יצחק מברדיצ'ב לא נכנס לבית הכנסת. הוא הלך הלאה, בצעדים מהירים וחסידיו המשתוממים הולכים אחריו.

לבסוף הגיעה החבורה לקצה העיר, שם נכנסו לבית שריח בלתי נעים של טבק, יין שרף וגופות מיוזעים עמד בו. על רצפת האדמה ישנו, זה בצד זה כמו דגים מלוחים, יהודים וגויים שקול נחירתם מסוגל היה לגרש מהמקום עדר פילים...

רבי לוי יצחק ניגש אל אחת הדמויות הישנות, יהודי רזה ומצומק, שעל יהדותו העידו הטלית הקטן שלבש והכיפה הגדולה שהיתה על ראשו. הוא העירו ביד עדינה, באמרו לו כי הוא נוחר חזק, והציע לו "להרטיב" את גרונו בטיפת משקה ולהטיב את ליבו במליח ובדבר מאפה. היהודי הסתכל על הצדיק, אך בגלל האפלה לא ראה עם מי הוא מדבר. על כן נתן עליו את קולו הנרגז ואמר לו "חביבי, מה עלה בדעתך? בלי נטילת ידיים לקחת משקה? מה אתה שח? איך אפשר לטעום משהו לפני נטילת ידיים, תפילה וברכה? מה אני בעיניך, גוי?..."

רבי לוי יצחק חזר על מעשהו זה עם עוד כמה יהודים וכולם ענו לו בסגנון זה. לאחר מכן העיר גוי, באומרו לו: קום איוון ותשתה כוסית יי"ש!".

הגוי, רק הריח את ריח המשקה, קם כהרף עין, חטף מידי הצדיק את הכוסית והריקה בלגימה אחת. אח"כ "גמר" את המליח והמאפה באותה צורה וכששוכנע שלא מצפה לו יותר, הסתובב על צידו השני והמשיך לנחור.

כן היה גם עם סטפאן וגריגור וכן עם עוד כמה גויים, עד שסלו של הצדיק התרוקן לגמרי. אז הרים רבי לוי יצחק את עיניו השמימה ואמר "ריבונו של עולם. הבט משמים וראה. יעקב כשקם משינה, אינו חושב על צרכי גופו, אלא על צרכי נשמתו. הוא אינו אוכל ושותה, עד שאינו נוטל ידיו, מתפלל ומברך. ואילו עשו חוטף ואוכל חוטף ושותה, בלי נטילת ידיים, בלי ברכה!".

בפנים קורנות פנה הצדיק אל חסידיו ואמר להם: "עתה, יהודים, נלך לאמירת סליחות".

שתף לחברים

שתף