בתמונה: אחד מילדי מריופול המחולצים, השבוע בכפר חב"ד (צילום: שניאור שיף)
מבצעי החילוץ המסוכנים והנועזים ממריופול, העיר החרבה בדרום מזרח אוקראינה, שספגנה את האש הכבדה ביותר במהלך המלחמה – נחשפו השבוע לראשונה בכתבת ענק מיוחדת בשבועון "כפר חב"ד".
בשיחות עם הסופר מענדי קורטס, גוללו שליח הרבי הרב מנחם מענדל כהן וכמה מהניצולים, את הדרכים הבלתי אפשריות מהרחובות שהפכו לזירות קרב אכזריות ונטולות רחמים אל חוף מבטחים.
"אני זוכר מהשבועות האחרונים רגע אחד מרגש במיוחד", סיפר הרב כהן בין היתר. "זה היה כאשר ראיתי קטע וידאו ובו משפחה יהודייה בוכה אחרי חילוץ. מדובר במשפחה – אימא ושלוש בנות – שהבנות כולן תלמידות אצלנו בבית הספר ובגן הילדים. הן רזות, קטנות ועדינות, מוכשרות מאוד ומנגנות על כלי נגינה.
"היו ימים במלחמה שחשבתי אליהם, שאלתי את עצמי איך הם שורדים ככה במרתף בלי אמצעים. היו שמועות שמרתף ישנם מתים רחמנא ליצלן. בסופו של דבר, אחרי התרחשות מטורפת שלא ארחיב בה, הבנות חולצו. בווידאו שקיבלתי יכולתי לשמוע את הקול שלהן, לראות איך הן בוכות. זה היה רגע שלא ישכח. רגע של כמעט 'תחיית המתים'.
"מקרה נוסף היה עם יהודי מבוגר, שממש מכל העולם התקשרו אלינו שנוציא אותו. בסופו של דבר הצלחנו לחלץ אותו. הוא אמר לי, 'תודה שהצלת את החיים שלי'. אי אפשר לבטא את התחושה שמרגישים בשמיעת כאלו מילים. האנשים יוצאים מהעיר כמעט ערומים, כל החיים מאחוריהם, שרופים, כחודים. בלי בית, בלי כלום.
"אחד התושבים במריופול, בן אדם מבוגר, הראה לי תמונות ממה שנשאר מהבית שלו. הבית נפגע מפגז ותכולתו נבזזה. הוא התקשר אליי ואמר לי בהתרגשות: 'אתה יודע מה מצאתי בבית? את התפילין, את הסידור ואת התמונה של הרבי. את זה לא בזזו ממני, זה לא נפגע. לקחתי אותם ויצאתי לדרך.
"ראיתי בתמונות אותו מכופף, צמוד לקיר. הפחד היה ניכר בעיניים. הזקן היה פראי וגדול אחרי ימים שלמים בלי מקלחת. השקית בידיו היה בצבע צהוב. אחרי שבעים שנה בעיר, עם מה הוא יצא? עם התפילין, עם התמונה של הרבי. היום פגשתי אותו בבאר שבע. הוא לא היחיד. אנשים יוצאים בלי כסף, בלי כלום. לא החליפו בגדים במשך יותר מחודש, לא צחצחו שיניים, לא ישנו נורמלי. הם יוצאים מבולבלים. החילוץ לא מסתיים ביציאה ממריופול אלא דורש שמירה לאורך כל הדרך ועזרה ברכישת תרופות לעתים, ומקום מתאים לשינה".
•
בין חילוץ לחילוץ היו גם רגעים טראגיים. "פנה אליי לא מכבר בן אדם וביקש שאעזור לו. הוא סיפר שאימא שלו נמצאת בגדה השמאלית של מריופול. שלחתי לשם מחלצים ולצערי הרב גיליתי מהם שהאם והאחות כבר אינם בין החיים ונפטרו כתוצאה מהרעב, והן קבורות בחצר ליד עץ. גם דיווחים כאלה אני מקבל", סיפר הרב כהן.
"בשבת האחרונה הצלחנו להוציא לחוף מבטחים אנשים שגרים ממש סמוך למפעל שבו עדיין, גם אחרי 50 ימי מלחמה, יש יריות ומתבצרים בו אוקראינים רבים. לפעמים אנשים נפצעים במהלך החילוץ. היו לצערי כאלו שלא הספיקו להינצל לפני שיצאו מהעיר. יחד עם זאת, הקדוש ברוך הוא שלח אנשים בכל מיני דרכים שמוכנים לקחת את הסיכון, להיכנס פנימה אל תככי העיר – ולחלץ את היהודים החוצה".
אחת מן הטרגדיות בעיר, שעוררה הדים נרחבים ברחבי העולם היהודי, הייתה זו של וונדה סמיונובנה אוביידקובה בת ה-91, ניצולת שואה, שלפני כשמונים שנה הצליחה לחמוק מהלוע הנאצי ולהתיישב במריופול. במהלך השבועות האחרונים היא גססה בביתה בעיר, גוועה מרעב, קפאה מקור והתחננה למים. במרתף שבו הסתתרה מפני ההפגזות נפטרה. בתה קברה אותה בפארק ליד הבית במהירות, תחת אש, וכעבור מספר ימים נמלטה על נפשה וברחה מהעיר. בכוונת הבת לחזור למקום, כאשר יתאפשר, ולהביא את האם לקבר ישראל כדין.
אוביידקובה הייתה חלק בלתי נפרד מהקהילה היהודית של הרב כהן. "מהיום הראשון שלנו בעיר כבר הכרנו", מספר הרב כהן. "היא הייתה משתתפת באירועים ומספרת את הסיפור שלה. בפסח היינו שולחים לה מצב. לצערי הרב היא מתה מיתה משונה, ונקברה בחפזה".
•
אחד מן הניצולים שחולצו הוא דוד בצלאל שישלוב בן ה-19. שישלוב נפצע מרסיס של פצצת מרגמה שנחתה קרוב אליו במריופול, בעת שיצא מהבית לדקות ספורות בשביל לארגן אוכל.
"לא הצלחתי לזוז", הוא שחזר ל'כפר חב"ד'. "חטפתי פגיעה לא קלה בחוט השדרה. כמעט כל תנוחה שעשיתי הייתה לא נוחה. לא יכולתי לשבת נוח או להזיז את היד בצורה נוחה. לא ידענו מה לשעות, חשבנו על דרך להגיע לבית הרפואה. בסופו של דבר הצלחנו להגיע. קשה לקרוא למקום שהגענו אליו 'מרכז רפואי'. במקום לא היה חשמל או אמצעים שונים. היו בו הרבה אנשים, הרבה דם, הרבה חיילים צועדים. ניסו שם להוציא את הרסס מגבי, ללא הרדמה, אך לא הצליחו. בסופו של דבר נתנו לי אנטיביוטיקה אבל עדיין הרגשתי רע. לא יכולתי לעשות כלום. אימא שלי עזרה לי בכל פעולה ופעולה".
משפחת שישלוב התפצלה לשתיים. דוד בצלאל נותר עם אמו, ואילו האח הקטן נותר עם הסב והסבתא במקום אחר בעיר. "לא יכולנו להגיע אליהם", מספר דוד בצלאל, "בגלל ההפגזות הרבות בעיר. אימא שלי הייתה בהתלבטות מה לעשות, האם לנסוע איתי לעיר אחרת שבה אוכל לקבל טיפול או לנסות להגיע גם אל הבן השני שלה שנותר בעיר. בשבילי היה יותר קל לצאת אחרי הפציעה, כי יציאה של חולים אפשרו החיילים במקום. בסופו של דבר אימא שלי נותרה איתי והגענו לדונייצק, שם טיפלו בי. שם גם דיברנו עם הרב כהן. מאוחר יותר הגיעו לשם גם סבא וסבתא והאח. התאחדנו בדונייצק. משם נסענו לרוסטוב ולערים נוספות ברוסיה, ולגרוזיה ומשם בטיסה לארץ. בכל השלבים היינו בליווי צמוד של הרב כהן".
יומיים אחרי פסח, שאותו חגגו בבית המלון בתל אביב, פגשה המשפחה לראשונה בארץ הקודש ברב כהן, שדאג לחילוצם. "פגשנו את האיש שהציל אותנו", משחזר ישראל דוד, שעד המלחמה נטל חלק פעיל בפעולות בית חב"ד, בשיחה עם 'כפר חב"ד'. "הדבר היחיד שרציתי לעשות אז היה לחבק אותו, ולעזור לו בפעולותיו. יש עוד אנשים שנותרו מאחורה. הרי הייתי שם, אני יודע מה קורה שם, ויודע עד כמה העזרה נצרכת ועד כמה ניתן להשפיע מבחוץ".
שישלוב עדיין מתאושש מפציעתו. "אני צריך שיקום ופיזיותרפיה, ועושה את זה בארץ". הוא אופטימי לגבי ההסתדרות שלו ושל בני משפחתו בהמשך. "כעת אנחנו בינתיים בבית המלון בתל אביב. דבר ראשון אנו דואגים לדברים הבסיסיים, למצוא בית ספר מתאים לאח שלי ובית חולים בשבילי. בהמשך נראה בדיוק בשביל השלב היותר רחוק. העיקר שניצלנו".
הרב כהן מבקש להודות לקהילה הסורית בניו יורק, שמימנה את מסע החילוץ, ואת הטיפול הרפואי והנסיעה לארץ של דוד בצלאל ובני משפחתו. "מתחילת המלחמה ועד היום אנשי הקהילה תורמים מכספם ומזמנם למען הצלת יהודי אוקראינה", אומר הרב כהן.
• הכתבה המלאה מתפרסמת בשבועון 'כפר חב"ד'.
